תהילה, השנים הטובות

‫שמואל יוסף עמון‬

‫תהלה ‪ /‬החזנים הט‪ 1‬ב‪ 1‬ת‬ ‫‪ • :‬ז‬

‫*‬

‫‪•r‬‬

‫‪-‬‬

‫בצירוף הערויז‪ .‬ביאורים ומראד־מקומות‬ ‫מאת שמואל גרון ונפתלי גיגיזון‬

‫ש‪ .‬י‪ .‬עגנון ‪ /‬סיפורים‬

‫שמואל יוסף עגנון‬

‫תהלה‪/‬השנים הטובות‬ ‫בצירוף הערות‪ ,‬ביאורים ומראי־מקומות‬ ‫מאת שמואל גדון ונפתלי גיגתון‬

‫ש‬ ‫הוצאת שוקן ‪ /‬ירושלים ותל־אביב‬

‫הדפסה ש ש עשרה‬

© .Copyright by Schocken Publishing House Ltd Tel-Aviv Printed in Israel, 1977 — ‫ תשל״ח‬,‫נדפס בישראל‬ ‫ תל־אביב‬,‫ בע״מ‬.‫ל‬.‫י‬.‫דפוס א‬

‫תה ל ח‬

‫זקנה אחת היתה בירושלים‪ .‬זקנה נאה שכמותה לא דאיתס‬ ‫מימיכם‪ .‬צדקת היתה וחכמה היחד‪ .‬וחיננית היתד‪ .‬וענוותנית‬ ‫היתה‪ .‬אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום‪.‬‬ ‫אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות למלאכים הייתי מדמה‬ ‫אותה למלאך אלקים‪ .‬ועוד זאת היתד‪ .‬בה‪ ,‬זריזות של עלמות‪.‬‬ ‫אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זיקנות‪.‬‬ ‫עד שלא יצאתי מירושלים לא הכרתי אותה‪ ,‬משחזרתי לירושלים‬ ‫הכרתי אותה‪ .‬והיאך לא הכרתיה קודם ז היאך אתם לא הכרתם‬ ‫אותה עכשיו ז אלא כל אדם נועד לו להכיר אח מי שיכיר‬ ‫ובאיזה זמן יכיר אותו ובאיזו סיבה יכיר אותו‪ .‬באיזו סיבה‬ ‫נתוודעה לי ז מעשה והלכתי לבקר חכם אחד מחכמי ירושלים‬ ‫שהיה דר סמוך לכותל המערבי ולא מצאתי את הבית‪ .‬מצאתי‬ ‫לאשה אחת באה בפח מים ושאלתי אותה‪ .‬אמרה לי‪ ,‬בוא ואראך‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬אי את צריכה לטרוח‪ ,‬אמרי לי היכן אפנה ואלך‬ ‫לי‪ .‬חייכה ואמרה לי‪ ,‬מה איכפת לך אם זקנה זו תזכה במצוה‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬אם מצוד‪ .‬היא זכי בה‪ ,‬אבל תני לי פח זה שבידך‪.‬‬ ‫חייכה ואמרה‪ ,‬למעט את המצוה אתה מבקש‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬לא‬ ‫למעט את המצוה אני מבקש‪ ,‬אלא למעט את טרחתך‪ .‬אמרה‪,‬‬ ‫לא טורח הוא‪ ,‬אלא זכות הוא‪ ,‬שנתן הקדוש ברוך הוא כח‬ ‫לבריותיו להביא צרכיהם בידיהם‪.‬‬ ‫דילגנו בין אבני הרחוב ונשתלשלנו מסימטא לסימטא ונטינו‬ ‫מפני הגמלים והחמורים ושואבי מים והולכי בטל ומרדפי חד­‬ ‫שות‪ .‬עד שעמדה בת לוויתי ואמרה‪ ,‬כאן‪ .‬ביתו של זה שאתה‬ ‫מבקש‪ .‬אמרתי לה שלום ונכנסתי‪.‬‬ ‫מצאתי את האיש בביתו כשהוא יושב לפני שולחנו‪ .‬איני יודע‬ ‫אם הכירני אם לא הכירני‪ .‬מאחר שבכניסתי חידש חידוש גדול‬ ‫העלה לפני את חידושו‪ .‬ומחידוש זה לחידוש אחר‪.‬‬ ‫ביציאתי ביקשתי לשאול אותו‪ ,‬זקנה זו שהראתה לי את הדרך‬

‫מי היא‪ ,‬שמאור פניה שלום וחיבת קולה נחת רוח‪ .‬אבל כלום‬ ‫אפשר להפסיק חכם בשעה שהוא מערה ‪ ,‬את חידושיו‪.‬‬ ‫לאחר כמה ימים שוב הלכתי לעיר בשביל זקנה אחת אלמנתו‬ ‫של רב‪ ,‬שקודם חזירתי לירושלים הבטחתי לבן בנה לפקוד את‬ ‫שלומה‪.‬‬ ‫אותו היום זמן רביעה‪ 5‬ראשונה של יורה היה‪ .‬הגשמים כבר‬ ‫התחילו יורדים והחמה היתה כבושה בעננים‪ .‬יום שכזה בחוצה‬ ‫ל א ת רואים כיום אביב‪ ,‬ירושלים שהיא מפונקת שבעה שמונה‬ ‫חדשים בחמה‪ ,‬יום שאין החמה זורחת בכל תקפה דומה כחורף‬ ‫ומתחבאים מפניו בבתים ובחצרות ובכל מקום שיש שם פינת‬ ‫גג‪.‬‬ ‫טיילתי לי אילך ואילך כשאני מדיח את ריח הגשמים שיורדים‬ ‫ברננה ומתעטפים בערפלים המגוונים ומשיקים בין אבני חוצות‬ ‫ומקישים על כתלי הבתים ומרקדים על הגגות ומנטפים ועושים‬ ‫שלוליות שלוליות‪ ,‬שפעמים הן עכורות ופעמים הן צלולות‬ ‫ומבהיקות מזהרי החמה שמבצבצים ויוצאים לסירוגין מבין‬ ‫העננים לדאות הקלו המים‪ ,5‬שירושלים אפילו ביום של גשמים‬ ‫החמה מבקשת לעמוד בתפקידה‘‪.‬‬ ‫נכנסתי לבין החנויות המקומרות אצל הצורפים‪ ,‬ומשם אצל‬ ‫הבשמים ומשם אצל הסנדלרים ואצל אורגי שמיכות‪ ,‬ומשם‬ ‫אצל מבשלי תבשילים ומשם לרחוב היהודים‪ .‬מעוטפים בסמר־‬ ‫טוטי סמרטוטים ישבו העניים כשהם מתרשלים* להוציא ידיהם‬ ‫מתוך עטיפותיהם והם מביטים בזעף על כל שעובר עליהם ואינו‬ ‫* שופך‪.‬‬ ‫*פרק זמן מעונת הגשמים (״סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשו­‬ ‫נה״ — תענית ג׳‪ ,‬א׳)‪.‬‬ ‫* ראה בראשית ח׳‪ ,‬ח׳‪.‬‬ ‫*לקיים יעודה‪ ,‬למלא פקודתה (״שלא ישנו את תפקידם״ — בברכת‬ ‫קידוש הלבנה; ״ארזים מבקשים תפקידן״ — איכה רבת• א׳)‪.‬‬ ‫* מתעצלים (״היין נכנם בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטולט ­‬ ‫לת״ — תנחומא ששיני ה׳)‪.‬‬

‫מושיט ידו לכיסו‪ .‬היה עמי בים של פרוטות‪ ,‬הלכתי מעני‬ ‫לעני ונתתי להם‪ .‬לבסוף שאלתי על ביתה של הרבנית והראו‬

‫לי‪.‬‬ ‫נכנסתי לחצר אחת מאותן החצרות שכל הרואה אותו מפקפק‬ ‫אם דר שם אדם ועליתי בשש שבע מעלות שבורות והגעתי‬ ‫אצל דלת עקומה‪ .‬נתקלתי בחתול מבחוץ ובערימה של אשפה‬ ‫בפנים‪ .‬מחמת הבלה של הצינה לא ראיתי אדם‪ ,‬אבל שמעתי‬ ‫קול מרוגז שואל וכוהה ‪ ,,‬מי כאן ז נטלתי עיני וראיתי בסין‬ ‫מטה של ברזל ועליה גל של כרים וכסתות‪ ,‬ובתוך הגל שוכבת‬ ‫זקנה מבוהלת וכעוסה‪.‬‬ ‫אמרתי לה שלום וסיפרתי לה שאני בא מחוצה ל א ת ובידי‬ ‫ברכת שלום מבן בנה‪ .‬הוציאה ידה מתוך כסתותיה ומשכה‬ ‫את הכסת עד למעלה מצוארה ושאלה‪ ,‬כמה בתים יש לו ואם‬ ‫משרתת מצויה בתוך ביתו ואם יש לו שטיחים נאים בכל‬ ‫חדר‪ .‬לבסוף נתאנחה ואמרה‪ ,‬צינה זו מוציאה אותי מן העולם‪.‬‬ ‫משראיתי שכל כך קשה עליה הצינה אמרתי לעצמי תנוד של‬ ‫נפט היה מיקל עליה את יסוריה‪ .‬תפסתי מידה של ערמה ואמ­‬ ‫רתי לה‪ ,‬נכדך שלח בידי מעות לקנות לך תנור‪ ,‬תנור מטולטל‬ ‫שממלאים אותו נפט ומציתים את הפתילה והוא דולק ומעלה‬ ‫זזום‪ .‬הוצאתי את ארנקי ואמרתי‪ ,‬הנה הכסף‪ .‬השיבה לי בתרעו­‬ ‫מת‪ ,‬היאך אלך ואקנה תנור‪ ,‬וכי דגלים יש לי ז גלידי קרח‬ ‫יש לי‪ .‬צינה זו עד שלא תביאני להר הזיתים' תוציא אותי‬ ‫מדעתי‪ .‬ושם בחוצה לארץ אומרים ש א ת ישראל ארץ חמה‪.‬‬ ‫חמה היא לרשעים בגיהנם‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬מחר תזרח החמה ותעביר‬ ‫את הצינה‪ .‬אמרה היא‪ ,‬עד שלא תבוא הנחמה‪ ,‬תצא הנשמה‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬בעוד שעה שתי שעות אשלח לך את התנור‪ .‬צמצמה‬ ‫עצמה בתוך כריה וכסתותיה‪ ,‬כאילו להראות למיטיבה המדומה‬ ‫שאין לסמוך על טובותיו‪.‬‬ ‫•נחלש (״כל זמן שהוא מאריך לתקוע‪ ,‬קולו מחליש וכוהה״ — רש״י‪.‬‬ ‫שמות י׳׳ט‪ ,‬י׳׳ט)‪ .‬ואפשר ‪ 01‬לבאר ‪ :‬משתעל ; ר׳ להלן הערה ‪.78‬‬ ‫* לבית העלמין שעל הר הזיתים‪.‬‬

‫נפטרתי והלכתי לרחוב יפו ונכנסתי לחנות של מוכרי כלים‬ ‫וקניתי תנוד מטולטל מן המעולה שבתנורים ושלחתיו לה לרב­‬ ‫נית הזקנה‪ .‬אחר שעה חזרתי והלכתי אצלה‪ ,‬שמא אינה בקיאח‬ ‫בתנורים המטולטלים ואלמדנה את תורת ההדלקה‪ .‬די ר הילוכי‬ ‫הרהרתי‪ ,‬ברכת הודייה• ודאי לא אשמע מפיה‪ .‬לא כל הזקנות‬ ‫שוות‪ .‬זו שהראתה לי את ביתו של אותו חכם נוחה לכל אדם‬ ‫וזו ששיגרתי לה תנור אינה נוחה אפילו למי שמבקש טובתה‪.‬‬ ‫וכאן צריכני להקדים מעין הקדמה קטנה‪ .‬איני מתכוין להגיד‬ ‫שבחה של אחת מתוך גנותה של חברתה‪ ,‬כל שכן לספר מעשה‬ ‫העיר ויושביה‪ .‬גלגל עינו של אדם מצומצם ואינו יכול להקיף‬ ‫עידו של הקדוש בדיר הוא‪ .‬אם כן למה אני מזכיר את מעשה‬ ‫הרבנית‪ ,‬שבכניסתי נזדמנה לי אותה הזקנה‪.‬‬ ‫הטיתי עצמי ופניתי לה דרד‪ .‬עמדה ושאלה בשלומי‪ ,‬כמי ששו­‬ ‫אל בשלום קרובו‪ .‬עמדתי תמיה‪ ,‬כלום אפשר שהיא מאותן הזק*‬ ‫נות שהכרתי בירושלים קודם שירדתי לחוצה ל א ת‪ ,‬והרי רובן‬ ‫ככולו כלו מרעב בימות המלחמה ‪ ,,‬ואם מקצת מקצתן נשתיירו‪,‬‬ ‫הרי אני נשתניתי‪ ,‬שכשיצאתי מירושלים הייתי בחור ועכשיו‬ ‫שנים שעשיתי בחוצה לארץ עשאוני זקן‪ ,‬והיאך זו הכירה‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫ראתה שאני תוהה‪ .‬שחקה ואמרה‪ ,‬אי אתה מכירני‪ .‬הרי אתה‬ ‫הוא שביקשת לטלטל את פחי כשהלכת אצל איש פלוני‪ .‬אמרתי‬ ‫לה‪ ,‬את היא שהראית לי את הדרך‪ ,‬ואני עומד ותוהה‪ ,‬כאילו לא‬ ‫הכרתיך‪ .‬צחקה ואמרה‪ ,‬וכי מחוייב אתה להכיר כל הזקנות‬ ‫שבירושלים ז אמרתי לה‪ ,‬והיאך הכרת את אותי ז ענתה ואמרה‬ ‫לי‪ ,‬ירושלים מתוך שעיניה צפויות לכל ישראל‪ ,‬כל שבא לכאן‬ ‫נחקק בלבנו ואין אנו שוכחים אותו‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬יום צונן היום‪,‬‬ ‫יום גשמים ורוחות‪ ,‬ואני עומד ומעכב אותך בחח‪ .‬אמרה היא‬ ‫•הבעת תודה‪ ,‬על־פי ״ברכת הודיה״ — הברכה הי׳׳ז של תפילת‬ ‫שמונה־עשרח‪ ,‬שתחילתה ״מודים אנחנו לך״ וחתימתה ‪,‬חטוב שמך‬ ‫ולך נאה להודות״)‪.‬‬ ‫•הכוונה למלחמת העולם הראשונות‬

‫בלשון חיבה‪ ,‬כבר ראיתי קרירות גדולות מאותן שבירושלים‪.‬‬ ‫ולענין רוחות וגשמים‪ ,‬עליהם אנו מודים ואומרים משיב הרוח‬ ‫ומוריד הגשם‪ .10‬מצוה גדולה עשית‪ ,‬עצמות זקנות החיית‪.‬‬ ‫התנור ששיגרת לרבנית מחמם את נפשה‪ .‬הורדתי את ראשי‬ ‫כאדם שבוש לשמוע שבחו‪ .‬הרגישה בדבר ואמרה‪ ,‬מצוות לאו‬ ‫להתבייש ני תנו״‪ .‬אבותינו שהיו עושים מצוות הרבה לא היו‬ ‫מפרסמים את המצוות‪ ,‬אנו שאנו ממעטים במצוות‪ ,‬מצוה‬ ‫לפרסם כל מצוד‪ .‬שעושים‪ ,‬כדי שישמעו אחדים וילמדו ממעשינו‪.‬‬ ‫עכשיו בני לך אצל הרבנית ותראה כמה מחממת המצוה‬ ‫שעשית‪.‬‬ ‫נכנסתי אצל הרבנית ומצאתיה יושבת אצל התנור הדלוק וטיפין‬ ‫של אורה מנטפות ויוצאות מתוך נקבי התנור והבית מלא חום‬ ‫וחתול כחוש מונח לה על ברכיה‪ ,‬והיא מביטה בתנור ומדברת‬ ‫עם החתול ואומדת‪ ,‬דומה עלי שאתה נהנה מן החום יותר ממני‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬רואה אני שהתנור דולק יפה ומעלה חום‪ .‬מרוצה‬ ‫את ממנו ז אמרה הרבנית‪ ,‬ואם מרוצה אני‪ ,‬כלום ימעט את‬ ‫ריחו או יוסיף חום ז תנור היה לי בביתי שהיה בוער ממוצאי‬ ‫סוכות ועד ערב פסח והיה מושר חום כחמה בתקופת תמוז והיו‬ ‫מוצאין בו נחת רוח‪ ,‬לא כאותם התנורים הקלים שחמימותם‬ ‫רגע‪ .‬באמת אין לבקש מן המחדשים שיהו עושים מעשים‬ ‫גמורים‪ ,‬דיים שהם מראים פנים כאילו עושים‪ .‬דבר זה אמרתי‬ ‫להם לאנשי עירי לאחר פטירת בעלי הרב שיהא מליץ יושר* ‪,‬‬ ‫בעדי‪ ,‬כשהביאה לה העיר רב חדש‪ .‬אמרתי מה אתם מבקשים‪,‬‬ ‫שמא שיהא כרבכם שנפטר‪ .‬דיו לזה שאינו עושה צרות‪ .‬כיוצא‬ ‫בזה אמרתי לשכנותי שבאו לדאות את התנור ששלח לי נכדי‬ ‫על ידך‪ .‬אמדתי להן‪ ,‬התנור לפי הדוד והדוד לפי התנור‪ .‬מד‪.‬‬ ‫•*בברכת ״מחיה המתים״ שבתפילת ״שמונה עשרה״‪ ,‬החל במוסף‬ ‫של שמיני עצרת ועד ליום א׳ של פסח‪.‬‬ ‫“ על־פי ״מצוות לאו ליהנות ניתנו״ (ערובין ל״א‪ ,‬ע״א)‪.‬‬ ‫“ סניגור בעולם האמת (ראה ‪ :‬״באין מל ת יושר פול נעיד פשע״ _‬ ‫בפיוט ל״ימים נוראים״)‪.‬‬

‫בתב לד נכדי ז לא כתב בלום? אף לי אינו כותב‪ .‬סבור הוא‬ ‫שמאחר ששלח לי כזית*‪ ,‬תנוד כבר יצא ידי חובתו‪.‬‬ ‫אחד שפירשתי ‪ p‬הרבנית אמרתי לעצמי‪ ,‬אף אני סבור שיצא­‬ ‫תי ידי חובתי ששלחתי לה כזית תנור ושוב איני צריך לילך‬ ‫אצלה‪ .‬לסוף חזרתי אצלה‪ ,‬על ידי אותה הזקנה החיננית‪,‬‬ ‫שעדיין לא נשלמו כל הראיות שהיו מיועדות לי לראותה‪.‬‬ ‫ושוב צריכני לומר‪ ,‬אין בדעתי לספר כל שאירעני באותם‬ ‫הימים‪ .‬מרובים ענייניו של אדם‪ ,‬ואלמלי באנו לספר אין הפה‬ ‫מספיק‪ .‬ברם כל שהוא ענין לזקנה כדאי לספר‪.‬‬ ‫ערב ראש חודש הלכתי אצל הכותל המערבי‪ ,‬כדרך שאנשי‬ ‫ירושלים נוהגים‪ ,‬שבערבי ראשי חדשים באים להתפלל אצל‬ ‫הכותל המערבי‪.‬‬ ‫כבר יצא רוב החורף ונראו ניצני האביב‪ .‬השמים עמדו בטהרם‬ ‫והאדמה נתערטלה מעגמימותה‪ .‬החמה שיחקה ברקיע והעיר‬ ‫צפה באורה‪ .‬ואלמלא הצרות שתקפו אותנו היינו שמחים‪ .‬הוי‬ ‫צרות רבות ורעות באו עלינו‪ ,‬ממש עד שהראשונה פקודה‬ ‫שנייה ממהרת לבוא‪.,4‬‬ ‫משער יפו ולמעלה עד לכותל המערבי נמשכים והולכים אנשים‬ ‫ונשים מכל העדות שבירושלים עם עולים חדשים שהביאם‬ ‫המקום למקומם ועדיין לא מצאו את מקומם‪.‬‬ ‫ברחבה שלפני הטתל בסוכת שוטרי המנדט* ‪ ,‬ישבו להם שוטרי‬ ‫המנדט כדי שיראו שאין שמירה למתפללים אלא הם‪ .‬רואים‬ ‫זאת מחרחרינו ‪ ,,‬ומחרחרים‪ .‬מתכנפים המתפללים ונדחקים‬ ‫לאבני הכותל‪ .‬מהם בוכים מהם תוהים‪ .‬ואתה ה׳ עד מתי ז כבר‬ ‫“ מידה מועטת‪ .‬בהלכה — שיעור קטן(כגודל זית)‪.‬‬ ‫“ ראה סנהדרין צ׳׳ז‪ :‬״וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות; עד‬ ‫שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבוא‪.‬״‬ ‫“ מנדט — ממונות‪ .‬הכוונה כאן לשלטון הבריטי בארץ־ישראל‪,‬‬ ‫שנתמנה לאחר מלחמת העולם הראשונה על־ידי חבר הלאומים לניהול‬ ‫עניני ה א ת עד שתגיע לעצמאות‪ .‬שלטון זה נסתיים ב־‪ 14‬במאי ‪.1948‬‬ ‫“ ראה משלי כ״ו‪ ,‬ב״א — ״ואיש מדינים לחרחר ריב״‪.‬‬

‫ירדנו למדרגה התחתונה ואתה שוהה לגאולנו‪.‬‬ ‫מצאתי לי פיסת מקום אצל הכותל‪ .‬פעמים עמדתי בין המתע­‬ ‫ללים ופעמים בין התוהים‪ .‬תוהה הייתי על אומות העולם‪ .‬לא‬ ‫דיים שטורדים אותנו מכל הארצות‪ ,‬אלא שטורדים אותנו אף‬ ‫בביתנו‪.‬‬ ‫עם שאני עומד נדחקתי ממקומי על ידי שוטר משוטרי המנדט‬ ‫שדחק במגלב בידו‪ .‬מה הרגיז לבו של זה שכל כך היה זועם ז‬ ‫חולנית אחת זקנה הביאה עמה שרפרף לישב עליו‪ .‬קפץ השוטר‬ ‫ובעט בשרפרף והפיל את הזקנה ונטל את השרפרף‪ ,‬לפי‬ ‫שעברה על החוק‪ ,‬שחקקו חוקקי המנדט‪ ,‬שאסור למתפלל‬ ‫שיביא ספסל לכותל‪ .‬דאו המתפללים ושתקו‪ .‬שהרי מי יכול‬ ‫לדין עם שתקיף ממנו‪ .‬באה אותה הזקנה שהכרתי והביטה בו‪.‬‬ ‫השפיל השוטר עיניו והחזיר את השרפרף‪.‬‬ ‫קרבתי אצלה ואמרתי לה‪ ,‬יפה כח עיניך מכל הבטחותיה של‬ ‫אנגליא‪ ,‬שאילו אנגליא נתנה לנו דקלרציא של בלפור ומשלחת‬ ‫בנו את פקידיה לבטלה‪ ,‬ואת זקנתי נתת עיניך באותו רשע‬ ‫ובטלת את מזימותיו הרעות‪ .‬ענתה ואמרה לי‪ ,‬אל תאמר כן‪,‬‬ ‫גוי טוב הוא‪ ,‬שראה בצערי והחזיר לאותה עניה את שרפרפה‪.‬‬ ‫התפללת מנחה ז למה אני שואלת‪ ,‬שאם פנוי אתה אגלגל לידך‬ ‫מצות ביקור חולים‪ .‬הרבנית שתחיה חלתה‪ .‬עכשיו חולה ממש‬ ‫היא‪ .‬אם רצונך בוא ואראה לך דרך קצרה‪ .‬נטפלתי לה״ והלכתי‬ ‫עמה‪.‬‬ ‫משתלשלים אנו מסימטא לסימטא ומחצר לחצר‪ ,‬ועל כל פסיעה‬ ‫ופסיעה עמדה‪ ,‬כדי ליתן פרוסת צוקר‪ 18‬לתינוק ופרוטה לעני‬ ‫ולשאול לאיש לשלום אשתו ואשה בשלום בעלה‪ .‬אמרתי לה‪,‬‬ ‫מאחר שאת שואלת בשלום כל אדם אשאל אני לשלומך‪ .‬ענתה‬ ‫ואמרה לי‪ ,‬ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬איני חסרה עמו כלום‪ .‬הקדוש‬ ‫ברוך הוא נותן לכל בריותיו לפי מידת הצורך ואף אני בכלל‬ ‫“ נצטרפתי אליה‪.‬‬ ‫“ סוכר‪.‬‬

‫בריותיו‪ .‬ביותר צריכה אני להודות לו היום שהכסיל לי מגתי‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬מהי ז ענתה ואמרה לי‪ ,‬בכל יום אני מסיימת יום‬ ‫אחד של תהלים•‪ 1‬והיום סיימתי שני ימים של תהלים‪ .‬עם שהיא‬ ‫מדברת נתעגמו פניה‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬נסתלקה שמחתך‪ .‬שהתה שעה קלה והשיבה לי‪,‬‬ ‫כן בני שמחה הייתי ועכשיו איני שמחה‪ .‬עם שהיא מדברת‬ ‫חזרו והבהיקו פניה‪ .‬הגביהה עיניה כלפי מעלה ואמרה‪ ,‬ברוך‬ ‫אלהים שהסיר יגוני מאתי‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬מפני מה היית שמחה‬ ‫ואחר כך עצובה ועכשיו שוב את שמחה‪ .‬אמרה בלשון חיבה‪,‬‬ ‫אם אין אתה מקפיד אומר לך‪ ,‬לא כך היית צריך לשאול‪ ,‬אלא‬ ‫במה זכית שהסיר אלקים את יגונו‪ .‬שהשם יתברך הכל שווה‬ ‫בעיניו‪ ,‬כשמחה כעצבות‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬אפשר שאקפיד שלימד­‬ ‫תני כיצד צריו אדם לדבר‪ .‬הרי מקרא מלא הוא‪ ,‬אשרי איש‬ ‫שלא ישכהך‪ .20‬אמרה‪ ,‬אדם טוב אתה ופסוק טוב פסקת לי‪,‬‬ ‫ואף אני לא אמנע ממך דבר טוב‪ .‬אתה שאלת על שום מה הייתי‬ ‫שמחה ועל שום מה הייתי עצובה ועל שום מה שוב אני שמחה‪.‬‬ ‫ודאי אתה יודע כמוני‪ ,‬שכל מעשיו של אדם קצובין לו‪ 21‬משעת‬ ‫לידתו ועד למיתתו‪ ,‬ואפילו כמה פעמים יאמר אדם תהלים‪ .‬אבל‬ ‫הבחירה היא בידו‪ ,‬כמה מזמורים יאמר בכל יום‪ .‬יש אדם שזוכה‬ ‫לסיים בסל יום כל הספר כולו‪ ,‬ויש אדם שזוכה לומר ספר אחד‬ ‫או יום אחד בכל יום‪ .‬אני מנהג עשיתי לי לומר בכל יום יום‬ ‫אחד‪ .‬היום נמשכתי אחר המזמורים ואמרתי שני ימים‪ .‬כיון‬ ‫שהרגשתי בדבר נעשיתי עצובה‪ ,‬שמא מיותרת אני בעולם‬ ‫ומבקשים להפטר ממני וזירזוני להשלים חוקי ולגמר קצבתי‪,‬‬ ‫•‪ 1‬מאה וחמישים הפרקים שגספר תהלים מחולקיט שתי חלוקות—‬ ‫לשבעה חלקים לפי שבעה ימות השבוע ולשלושים— לפי מספר הימים‬ ‫בחודש‪ .‬כל ״יחידה״ כזאת נקראת ״יום״ של תהלים‪.‬‬ ‫” מתור הפיוט ״אתה זוכר מעשה עולם״ בתפילת מוסף של ראש‬ ‫השנה‪.‬‬ ‫י• קבועים (ראה ביצה ט״ז‪ ,‬ע״א‪ :‬״כל מזונותיו של אדם קצובין לו‬ ‫מראש השנה ועד יום הכיפורים״ וכר)‪.‬‬

‫והדי טוג להודות לה׳‪ ,22‬ואט אני מתה איני יכולה לומר אפילו‬ ‫מזמור אחד אפילו תיבה אחת‪ .‬ראה הקדוש בריר הוא בצערי‬ ‫והפליא חסדו עמי לדעת שכך דצונו יתברך‪ .‬ואט חפץ השם‬ ‫להמיתני מה אני שאתעצב‪ .‬מיד הסיד אלקים את יגוני מאתי‪.‬‬ ‫ברוך הוא וברוך שמו‪.‬‬ ‫הצצתי עליה והרהרתי‪ ,‬מהיכן באים לידי הכנעה שכזו‪ .‬חשבתי‬ ‫בדורות הראשונים שהיו מלאים מידות טובות‪ .‬דיברתי עמה‬ ‫בדורות שעבדו ואמרתי לה‪ ,‬יותר ממה שאמרתי ראית בעיניך‪.‬‬ ‫ענתה ואמרה‪ ,‬כשמאריכין לו לאדם ימיו ושנותיו זוכה ורואה‬ ‫דברים הרבה‪ ,‬גם טובים וגם טובים מהם‪.‬‬ ‫ביקשתי ממנה‪ ,‬ספרי לי מאותם הדברים הטובים‪ .‬שהתה שעה‬ ‫קלה ואמרה‪ ,‬במה אפתח ז אתחיל בימי ילדותי‪ .‬כשהייתי תינוקת‬ ‫פטפטנית הייתי‪ .‬ממש מקימה ועד לשכיבה לא פסק פטפוט מפי‪.‬‬ ‫היה זקן אחד בשכנותי‪ .‬אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי‪,‬‬ ‫חבל על תינוקת זו‪ ,‬אם היא מבזבזת על דבריה בילדותה‪ ,‬מה‬ ‫ישתייר לה לזקנתה‪ .‬נפל עלי פחד וידאתי שמא למחר אני‬ ‫אילמת‪ .‬לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן‪ ,‬שלא יוציא אדם‬ ‫בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו‪ .‬הרגלתי עצמי לבדוק‬ ‫כל מלה אט צריכה שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור‪ .‬ומתוך‬ ‫שנהגתי קימוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים‪ .‬האריכו לי‬ ‫שנותי עד שאגמור אותם הדברים שקצובין לי‪ .‬ועכשיו שנשתייר‬ ‫לי קומץ של מלים אתה מבקש שאוציאן‪ .‬אם אוציאן אני מקצ­‬ ‫רת את ימי‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬על מנת כן ודאי לא ביקשתי‪ .‬מה זה‪ ,‬אנו‬ ‫מהלכים והולכים ועדיין לא הגענו אצל הרבנית‪ .‬אמרה הזקנה‪.‬‬ ‫אתה זכור את החצרות שהיינו עושים אותן קפנדריא “‪ ,‬ועכשיו‬

‫" מתוך מזמור שיר ליום השבת— תחלים צ״ב‪ ,‬ג׳‪.‬‬ ‫” מלטינית — קומפניריה — חוצים אותן כדי לקצר את הדרך ‪ :‬״לא‬ ‫ייכנם להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו‪ ,‬ולא יעשנו [את הד הבית]‬ ‫קפנדריא״ — ברכות ט׳‪ ,‬ה׳‪.‬‬

‫שרוב העיר מיושבת מערביים צריכים אנו לעקוף עליהן ומרבין‬ ‫עלינו את הדרך‪.‬‬ ‫הגענו לחצר אחת‪ .‬אמרה לי‪ ,‬דואה אתה חצר זו‪ ,‬ארבעים משפ­‬ ‫חות מישראל היו בה ושני בתי כנסיות היו בה והיו מתפללין‬ ‫ולומדים ביום ובלילה והניחוה ובאו ערביים ותפסו בה‪ .‬הגענו‬ ‫לבית קהוה*‪ .‬אמרה‪ ,‬דואה אתה בית זה‪ ,‬ישיבה גדולה היתד‪.‬‬ ‫בו ולומדי תורה היו יושבים ולומדים והניחוה ובאו ערביים‬ ‫ותפסו בה‪ .‬הגענו לר‪ 3‬ץ» של חמורים‪ .‬אמרה‪ ,‬רואה אתה רבץ‬ ‫זה‪ ,‬בית תבשיל היה כאן ועניים בני טובים היו נכנסים רעבים‬ ‫ויוצאים שבעים והניחוהו ובאו ערביים ותפסו בו‪ .‬בתים שלא‬ ‫פסקו מהם תורה ותפילה וצדקה עכשיו ערביים וחמורים מכרכ*‬ ‫דים בהם‪ .‬עכשיו בני מגיעים אנו אצל חצרה של הרבנית‪ .‬הכנס‬ ‫ואף אני אכנס אחר כך‪ .‬אותה עלובה ■בשביל טובה מדומה‬ ‫שבחוצה לארץ אינה רואה את הטובה האמיתית‪ .‬אמרתי לה‪,‬‬ ‫הטובה האמיתית מהי ז חייכה ואמרה‪ ,‬אי לו בני שאתה שואל‬ ‫כך‪ ,‬לא קרית ״‪ ,‬אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך*‪ ,‬ואיזו‬ ‫הן חצרותיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬חצרות אלקינו בתוככי‬ ‫ירושלים ‪ .2,‬דרכם של בני אדם כשהם מזכירים את ירושלים‬ ‫מוסיפים ואומרים עיר הקודש‪ ,‬אני כשאני אומרת ירושלים‬ ‫איני מוסיפה מלה‪ .‬שקדושתה בשמה•‪ ,5‬בשמד‪ .‬עצמו‪ .‬עלה בני‬ ‫עלה ואל תכשל במדריגות‪ .‬פעמים הרבה אמרתי לגבאי הכר‬

‫** קפה‪.‬‬ ‫**מקום מרבץ; על־פי ישעיה ס״ה‪ ,‬י׳‪ :‬״והיה השרון לנוה־צאן‬ ‫ועמק עבוד לרבץ בקר״‪.‬‬ ‫•'קראת‪ ,‬למדת במקרא‪ ,‬בתנ״ך‪( .‬חז״ל נהגו בלשון המשנה בנחי‬ ‫ל״א כבנחי ל״ה)‪.‬‬ ‫״ תהלים ס״ה‪ ,‬ה׳‪.‬‬ ‫•י על־פי תהלים קט״ז‪ ,‬י״ט‪.‬‬ ‫"על יסוד מאמר דוז״ל ״ג׳ נקראו על שמו של הקדוש־ בריד־הוא ‪:‬‬ ‫צדיקים‪ ,‬משיח וירושלים״(בבא בתיא ע״ה)‪.‬‬

‫לל‪0‬ג שהמדרגות צריכות תיקון‪ ,‬ומה תשובה השיב לי הגבאי‪,‬‬ ‫החצר ישנה ועומדת לההרב ואינה כדאית שנבזבז עליה סרוטה‪.‬‬ ‫כך נחרבים בתיהם של ישראל עד שמניחים אותם ובאים‬ ‫הישמעאלים ומחזיקים בהם‪ .‬בתים שנבנו בדמעותיהם של אבות‬ ‫הבנים מניחים אותם‪ .‬שוב מפטפטת אני ומקרבת את קצי‪.‬‬ ‫נכנסתי אצל הרבנית ומצאתיה שוכבת במיטה‪ .‬ראשה חבוש‬ ‫ואספלנית׳‪ 5‬נתונה על צוארה והיא משתעלת בקול רם‪ ,‬שאפילו‬ ‫צלוחיות של רפואות שעמדו אצל מטתה נזדעזעו לקולה‪ .‬אמרתי‬ ‫לה‪ ,‬חולה את רבנית ז גנחה מלבה ונתכסו עיניה דמעות‪ .‬ביקש ­‬ ‫תי לנחמה ולא מצאתי מלים של תנחומין‪ .‬קבעתי עיני ב א ת‬ ‫ואמרתי‪ ,‬חולה וגלמודה‪ .‬גנחה ואמרה‪ ,‬חולה אני‪ ,‬חולה גמורה‪.‬‬ ‫אין בעולם כולו חולה שכמוני‪ .‬מכל מקום איני גלמודה‪ .‬אפילו‬ ‫כאן בירושלים שאין מכירין אותי ואין יודעים באיזה כבוד‬ ‫שרויה הייתי בעירי‪ ,‬אפילו כאן אשה אחת מזדמנת לי‪ ,‬נכנסת‬ ‫אצלי ומביאה לי כף רוטב וסועדת אותי על משכבי‪ .‬מה אתה‬ ‫שומע מבן בני ז ודאי מתרעם הוא עלי שלא כתבתי לו איגרת‬ ‫תודה על התנור‪ .‬אמור בעצמך‪ ,‬כלום יכולה אני לילך לקנות‬ ‫דיו ועט ונייר ולכתוב מכתבים‪ .‬בקושי אני מגעת כף תבשיל‬ ‫לפי‪ .‬תמיהה אני שעדיין תילי לא באה‪.‬‬ ‫אמרתי‪ ,‬אם לאותה זקנה חיננית את מתכוונת‪ ,‬הדי אמרה לי‬ ‫שהיא תבוא בקרוב‪ .‬אמרה הרבנית‪ ,‬אם חיננית היא איני יודעת‪,‬‬ ‫בעלת מעשים ודאי היא‪ .‬בוא וראה כמה נשים צדקניות יש‬ ‫בירושלים שהן מזמזמות כדבורים תפילות ותחנונים‪ .‬שמא באה‬ ‫אהת מהן לשאול אותי‪ ,‬רבנית שמא צריכה את דבר‪ .‬ראשי ראשי‪,‬‬

‫“ ה״כולל״ הוץ כלל היהודים יוצא‪ ,‬ארץ (או חבל ארץ) כחו״ל‪,‬‬ ‫היושבים ב*רץ ישראל ומתפרנסים מכספי צדקה שנתדמו על־ידי‬ ‫אחיהם שבגולה‪ .‬הגבאי של הכולל הוא הממונה על כספיו ועל רכושו‪,‬‬ ‫והוא הקובע את סדרי החלוקה‪ .‬היו כמה וכמה ״כוללים״‪ ,‬כגון ״כולל‬ ‫רוסיה פולין״‪ ,‬״כולל אונגארן״ וכר‪.‬‬ ‫י* תחבושת (לחה)‪.‬‬

‫אם מכאובי לבי לא יוציאוני מן העולם מיחוש ראשי יוציאני‬ ‫מן העולם‪.‬‬ ‫אמדתי לה‪ ,‬רואה אני שקשה עליך הדיבור‪ .‬אמרה‪ ,‬אתה אומר‬ ‫קשה עלי הדיבור ואני אומרת אני כולי קשה עלי‪ .‬אפילו החתול‬ ‫מרגיש בדבר ומוקיר רגליו מביתי‪ .‬ועדיין הבריות אומרים‬ ‫שדרכו של חתול להיות כרוך אחרי ביתו‪ .‬ודאי עכברים של‬ ‫שכנותי ערבים עליו מכל מעדנים שאני מאכילה אותו‪ .‬מה‬ ‫ביקשתי לומד ז כל מה שאני מבקשת לומר אני שוכחת‪ .‬תילי‬ ‫אינה כן‪ .‬היא שחבילות חבילות של שנים על כתפיה עדיין כל‬ ‫חושיה משמשים אותה‪ .‬והרי שנותיה כפליים משנותי‪ .‬אילו‬ ‫היה אבא זכר צדיק לברכה‪ ’2‬חי היה נחשב לפניה כתינוק‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬מי היא תילי זו ז אמרה הרבנית‪ ,‬ולא אתה הזכרת‬ ‫אותה ז עכשיו אין מכירין את תילי‪ ,‬לשעבר היו הכל מכירין‬ ‫את תילי‪ ,‬לפי שהיתה עשירה גדולה ובעלת עסקים הרבה‪.‬‬ ‫וכשהניחה את עסקיה ועלתה לירושלים הביאה עמה כמה חביות‬ ‫מלאות זהב‪ ,‬ואם לא חביות‪ ,‬תיבה אחת מלאה זהב ודאי הביאה‪.‬‬ ‫אמדו לי שכנותי אמרו להן אמותיהן‪ ,‬כשבאה תילי לירושלים היו‬ ‫כל גדולי ירושלים מחזרין אחריה‪ .‬מי בשביל עצמו ומי‬ ‫בשביל בנו‪ .‬והיא השיבה את פניהם ונשתיירה אלמנה‪ .‬תחילה‬ ‫אלמנה עשירה‪ ,‬אחד כך אלמנה אמידה‪ ,‬ולבסוף סתם זקנה‪.‬‬ ‫אמרתי‪ ,‬כשרואין את תילי דומה כאילו לא ראתה שעה קשה‬ ‫מימיה‪ .‬לגלגה עלי הרבנית ואמרה‪ ,‬אתה אומר שלא ראתה‬ ‫שעה קשה מימיה ואני אומרת שלא ראתה שעה סובה מימיה‪.‬‬ ‫אפילו את שונאי איני מברכת ביסורים שנתייסרה בהם תילי‪.‬‬ ‫סבור אתה הואיל ואינה זקוקה לחסדי הכוללים חייה חיים של‬ ‫ברכה‪ ,‬ואני סבורה שאפילו עני המחזר על הפתחים לא היה‬ ‫מחליף צרותיו בצרותיה‪ .‬מיחושי מיחושי‪ ,‬אני מבקשת להסיח‬ ‫דעתי מהם והם אינם מסיחים דעתם ממני‪.‬‬ ‫"נוהגים להוסיף ניב זה עם הזכרת שמו של צדיק וקדוש (על־שי‬ ‫משלי י׳‪ ,‬ז׳)‪.‬‬

‫ראיתי שהרבנית יודעת יותר ממה שסיפרה‪ ,‬אלא בשביל‬ ‫שידעתי שאם אשאל לא תענה‪ ,‬עמדתי מכסאי לילך‪ .‬אמרה היא‪.‬‬ ‫לא הספיק מנקה הארובות להכנם לתוך הארובה וכבר פניו‬ ‫מפריחות‪ .‬עדיין לא ישבת וכבר עמדת לילך‪ .‬הפזון זה למה ?‬ ‫אמרתי‪ ,‬אם את רוצה שאשב אשב‪ .‬שתקה ולא אמרה דבר‪.‬‬ ‫התחלתי מדבר עמה על תילי ואמרתי לה‪ ,‬אפשר שתספרי לי‬ ‫משהו עליה‪ .‬ענתה ואמרה לי אם אספר כלום יקל לי‪ ,‬או כלום‬ ‫יקל לה ? אני איני אוהבת סיפורי מעשיות‪ .‬מדביקין קורי עכ­‬ ‫ביש לקורי עכביש ואומרים מעשה טרקלין הוא‪ .‬דבר אחד‬ ‫בלבד אומר לך‪ ,‬חס הקדוש ברוך הוא על אותו צדיק‪ ,‬לפיכך‬ ‫הכניס רוח רעה באותה משומדת ימח שמה‪ .‬מה אתה מביט בי י‬ ‫אי אתה שומע לשון יהודית? אמרתי לה‪ ,‬לשון יהודית אני‬ ‫מבין‪ ,‬לשונך שלך רבנית איני מבין‪ .‬מי הוא אותו צדיק ומי‬ ‫היא המשומדת שקללת? אמרה הרבנית‪ ,‬שמא אברך אותה‪.‬‬ ‫שמא אומר יפה עשית משומדת שהחלפת את דינר הזהב בפרו­‬ ‫טה מחוקה‪ .‬שוב קבעת פניך בי כאילו סחתי בלשון טורקית‪.‬‬ ‫אתה שמעת שבעלי זכרונו לברכה רב היה‪ ,‬לפי שקוראים לי‬ ‫רבנית‪ ,‬ולא שמעת שאף אבא שלי רב היה‪ ,‬רב שכל הרבנים‬ ‫כנגדו דרדקאים‪ .33‬כשאני אומרת רבנים‪ ,‬לרבנים ממש נתכוונ­‬ ‫תי‪ ,‬ולא לאותם שבכאן שלובשים איצטלא דרבנן‪ 34‬וקוראים‬ ‫להם רבנים‪ .‬אוי עולם עולם‪ ,‬אתה שקר וכל מה שבך שוא‬ ‫ושקר‪ .‬אבל אבא שלי זכר צדיק לברכה רב אמיתי היה כבר‬ ‫מילדותו‪ ,‬לפיכך היו כל שדכני המדינה בהולים לשדכו‪ .‬היתד‪.‬‬ ‫אלמנה אחת עשירה‪ .‬אם אני אומרת עשירה‪ ,‬עשירה ממש‬ ‫היתה‪ .‬היתד‪ .‬לה בת יחידה‪ ,‬ולואי ולא היתה‪ .‬נטלה חבית מלאה‬ ‫דינרי זהב ואמרה להם לשדכנים‪ ,‬אם אתם משדכים אותו לבתי‬ ‫הרי חבית זו נתונה לו‪ ,‬ואט מעט היא הריני מוסיפה לו‪ .‬לא‬ ‫”דרדק— י ל ד; מלמד דרדקי (או דרדקאי) —מורד‪ .‬לתינוקות‪,‬‬ ‫לילדים‪.‬‬ ‫“ כאז הכוונה לצורת הלבוש המיוחדת של רבנים‪ .‬ויש כאן עוקץ‬ ‫דק לאלה שנראים כרבנים אבל אינם ראויים לתואר זה‪.‬‬

‫היתד‪ .‬אותה הבת ראויה לאותו צדיק‪ ,‬שהוא צדיק היה והיא תיפח‬ ‫רוחה משומדת היתה‪ ,‬כשם שסופה הוכיח על תחילתה‪ ,‬שברחה‬ ‫ונכנסה לבית הכומריות‪5‬נ והמירה את דתה‪ .‬ואימתי ברחה‪,‬‬ ‫בשעה שהוליכו אותה לחופתה‪ .‬מבזה עליה אמה חצי הונה כדי‬ ‫להוציאה משם‪ .‬עד הקיסר הגיעה האם העלובה‪ ,‬ואף הוא לא‬ ‫הועיל כלום‪ ,‬שכל הנכנסת לבית הכומריות שוב אינה יוצאת‬ ‫משם לעולם‪ .‬יודע אתה אותה משומדת מי היא‪ .‬בתה של‪ ...‬הס‪,‬‬ ‫הנה היא באה‪.‬‬ ‫נכנסה תילי ובידה קדירה של תבשיל‪ .‬ראתה אותי ואמרה‪,‬‬ ‫אתה כאן‪ ,‬שב ידידי שב‪ .‬ביקור חולים מצוד‪ .‬גדולה היא‪ .‬פניך‬ ‫רבנית מיטיבים והולכים‪ .‬ישועת השם כהרף עיף נ‪ .‬השם יתברך‬ ‫שולח רפואתו כל שעה יותר‪ .‬הבאתי לך כף רוטב כדי גמיעת‬ ‫הפה‪ .‬הגביהי ראשך יקירתי ואני אסעד את הכר‪ .‬כך רך יקירתי‪.‬‬ ‫חבל בני שאין אתה דר בעיר ואין אתה דואה היאך הרבנית‬ ‫שתחיה מבריאה משעה לשעה‪.‬‬ ‫אמדתי לה‪ ,‬ובי לא בירושלים אני דר ז וכי נחלת שבעה ״ אינה‬ ‫ירושלים ז אמרה תילי‪ ,‬חס ושלום‪ ,‬מי אומד כן ו אדרבא עתידה‬ ‫ירושלים להיות מתרחבת מכל צדדיה עד דמשק‪ ,‬אלא עין‬ ‫שראתה את ירושלים שרדה כולה לפנים מן החומה לא הרגילה‬ ‫לראות כל שנבנה מחוצה לחומות ירושלים כירושלים עצמה‪.‬‬ ‫ארץ ישראל כולה קדושה‪ ,‬ואין צריך לומר סביבות ירושלים‪,‬‬ ‫אבל לפנים מן החומה מקודש קדושה מעולה‪ .‬יודעת אני בני‬ ‫שלא אמרתי דבר שאין אתה יודע יפה ממני‪ ,‬אם כן למה‬ ‫אמרתי כל זה‪ ,‬כדי לספר בשבחה של ירושלים‪.‬‬ ‫הרגשתי בעיניה של הרבנית שהיא מצירה שתילי מדברת עמי‬ ‫ולא עמה‪ .‬נפטרתי והלכתי לי‪.‬‬ ‫** מנזר‪.‬‬ ‫“ פתגם ישן‪ .‬וראה פיוט ״יושב תהילות״ לשבת זכור‪ :‬״ויאפר ה׳‪,‬‬ ‫נתתי רוזנים לאין‪ ,‬ותשועתי כהרף־עיך‪.‬‬ ‫" מן השכונות הראשונות בירושלים שמחת לחומה‪ ,‬ונקראת כך על‬ ‫שם שבעת בוניה הראשונים‪.‬‬

‫טרדות שונות הטרידוני ולא באתי לעיר‪ .‬אחר כך באה טרדת‬ ‫התיירים‪ .‬הלוא אתם מכירים את התיירים‪ ,‬שוחקים היו עלינו‬ ‫ועל הארץ‪ ,‬כיון שהרחיב לנו המקום קצת בארץ התחילו אף הם‬ ‫באים לראות‪ .‬וכשהם באים רואים הם אותנו כאילו לא נבראנו‬ ‫אלא לשמשם‪ .‬ברם דבר טוב יש בתיירים‪ ,‬שמתוך שאנו מראים‬ ‫להם אף אנו רואים‪ .‬פעם ושתי פעמים כשהלכתי עמהם לעיר‬ ‫להראותם את הכותל המערבי מצאתי את תילי‪ .‬אם איני טועה‬ ‫נתחדש בה דבר‪ ,‬שכל הימים היתד‪ .‬יוצאת בלא מקל ובאותם‬ ‫הימים היתה נשענת על מקל‪ .‬מפני התיירים לא נתעכבתי‬ ‫עליה‪ .‬הרי לראות את הארץ באו‪ ,‬ולא לשם זקנה אחת שלא‬ ‫נכתבה בתכנית שלהם‪.‬‬ ‫משיצאו התיירים מירושלים ראיתי את עצמי כאדם שאינו‬ ‫יודע מה יעשה‪ .‬נסיתי לחזור לעבודתי ולא חזרתי‪ .‬עמדתי‬ ‫והלכתי לעיר וסיירתי כל המקומות שהראיתי להם לתיירים‪.‬‬ ‫מה ראיתי ומה לא ראיתי‪ .‬המחדש בטובו בכל יום מעשה ברא­‬ ‫שית*‪ 5‬מחדש בכל שעה את עירו‪ .‬בתים חדשים אינם נבנים‪,‬‬ ‫נטיעות חדשות אינן ניטעות‪ ,‬אבל ירושלים עצמה מתחדשת‬ ‫והולכת‪ .‬כל אימת שאני נכנם לעיר דומה היא עלי כחדשה‪.‬‬ ‫איני יודע מה חידושיה‪ .‬יבואו המפרשים הגדולים ויפרשו‬ ‫לנו‪.‬‬ ‫מצאני אותו חכם ומשכני לביתו והרצה לפני כל מה שחידש‬ ‫באותן הימים‪ .‬ישבנו כמה שישבנו‪ ,‬אני שואל והוא משיב‪,‬‬ ‫אני מקשה והוא מתרץ‪ ,‬אני מעמעם ” והוא מסביר‪ .‬מה טוב ומה‬ ‫נעים לשבת לפני חכם מחכמי ירושלים וללמוד הימנו תורה‪.‬‬ ‫ביתו פשוט וכליו פשוטים ואילו חכמתו מרחיבה והולכת‪ ,‬כגוו־‬ ‫נים אלו שנראים מן החלון ולמעלה על הרי ירושלים‪ .‬שוממים‬ ‫"מברכת ‪,‬יוצר אור״ — ברכה ראשונה של קריאת שמע שבתפילת‬ ‫שחרית‪.‬‬ ‫"מביא פקפוקים וספקות‪ ,‬שואל על מה שאינו נראה סביר וברור‬ ‫(״שלא ייראה דין זה יוצא מעומעם״— ירושלמי סנהדרין כ״ג‪ ,‬א׳)‪.‬‬

‫הרי ירושלים‪ ,‬היכלות וביתיות״‪ 4‬אין עליהם‪ .‬מיום שגלינו‬ ‫מארצנו באות האומות בזו אחר זו ומחריבים והולכים‪ .‬אבל‬ ‫ההרים מתנוססים ברוב הדרם ומחושקים ברקמי גוונים מפוא­‬ ‫רים בעדי עדיים‪ ,‬וביניהם הר הזיתים‪ ,‬יער צומח עצים אין‬ ‫בו‪ ,‬אבל מעוטף הוא בקברי צדיקים שבחייהם ובמותם כל‬ ‫מעיינם בארץ‪.41‬‬ ‫כשעמדתי לילך באה בעלת הבית ואמרה לבעלה‪ ,‬שכחת מה‬ ‫שהבטחת לתילי‪ .‬נענע ואמר‪ ,‬הפלא ופלא‪ ,‬מיום שאני מכיר‬ ‫את תהלה לא ביקשה ממני דבר ולא שמעתי שביקשה דבר‬ ‫מאדם‪ .‬ועכשיו ביקשה ממני לומר לך שהיא מבקשת לראותך‪.‬‬ ‫אמרתי לו‪ ,‬מתכוין אתה לאותה זקנה שהראתה לי את ביתך‪.‬‬ ‫אם איני טועה לא כשם שהיא נקראת קראת לה‪ .‬ענה ואמר‪.‬‬ ‫תהלה הוא שם הקודש‪ 42‬של תילי‪ .‬מכאן אתה למד שכבר‬ ‫לפני ארבעה חמשה דודות היו אבותינו קוראים לבנותיהם‬ ‫שמות שדומים כאילו נתחדשו היום‪ .‬כיוצא בה שם אשתי תחיה‪.‬‬ ‫שבוודאי אתה סבור המצאת דור התחיה הוא ובאמת מיסודו של‬ ‫הגאון בעל חידושי הרי״ם‪ 45‬הוא‪ ,‬שציוה לאביו של זקנה של‬ ‫אשתי לקרות את בתו תחיה‪ ,‬ואשתי נקראה על שמה‪ .‬אמרתי לו‪,‬‬ ‫אתה אומר לפני ארבעה חמשה דורות‪ ,‬וכי כל כך זקנה אותה‬ ‫זקנה ז חייך ואמר לי‪ ,‬שנותיה אינן חקוקות על פניה והיא‬ ‫הרי אינה נוהגת לספר בת כמה היא‪ ,‬ואלמלא לא נפלט הדבר‬ ‫מפיה לא היינו יודעים‪ .‬מעשה שבאה תהלה לברכנו לחתונת‬ ‫בננו ובירכה אותו ואת אשתו שיזכו ויגיעו לשנותיה‪ .‬אמר לה‬ ‫בני‪ ,‬מה ברכה זו שברכת אותנו ואמרה לו בת תשעים שנה‬ ‫•* טירות מבוצרות‪ ,‬מצודות‪.‬‬ ‫‪41‬מחשבת לבם (״כל מעיני בך׳ — תהליס פ״ז‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫’* כלומר‪ ,‬צורת השם בלשון הקודש‪.‬‬ ‫'‪4‬ראשי־תיבות ר׳ י׳צחק מ׳איר (אלטר)— מיסד שושלת האדמו״רים‬ ‫(ה׳צדיקים׳) של חסידי גור (העיירה גורה קלווריה‪ ,‬סמוך לווארשה)‪.‬‬ ‫נקרא כך על שם ספרו ״חידושי הרי״ם״— חידושי תורה על מסכתות‬ ‫בתלמוד ועל ה״שולחן ערוך״‪.‬‬

‫ואחת עשרה שנה אני‪ .‬וזה מעשה שהיה לפני שלוש שנים‪.‬‬ ‫נמצאת היא עכשיו בת תשעים וארבע עשרה‪ ,‬כלומד בת מאה‬ ‫וארבע‪.‬‬ ‫אפרתי לו‪ ,‬הואיל והזכרת אותה אמוד לי מי היא‪ .‬נענה ואמר‪,‬‬ ‫מה יש לספר עליה‪ ,‬צדקת היא‪ ,‬צדקת‪ ,‬פשוטה כמשמעה‪ .‬ואם‬ ‫בא לידך לראותה לך אצלה‪ .‬אבל מסופקני אם תמצא אותה‬ ‫בביתה‪ ,‬או שמבקרת חולים או שמכבדת ומרביצה‪ *4‬לפני‬ ‫חשוכי מרפא או שהלכה לשם מצוה אחרת שאין לה דורשים‪.‬‬ ‫ואולי אפשר שתמצא אותה בביתה‪ ,‬שבין מצוד‪ .‬למצוה היא נכנ­‬ ‫סת ובאה לביתה ויושבת ומתקנת פוזמקאות ובגדים ליתומים‬ ‫עניים‪ .‬לשעבר שהיתר‪ .‬עשירה עשתה צדקה בממונה‪ 45‬ועכשיו‬ ‫שלא נשתייר לה אלא שידי שיירים כדי מזונותיה המצומצמים‬ ‫עושה היא צדקה בגופה‪.‬‬ ‫הביאני אותו חכם עד לפתחה של תהלה‪ .‬בדרך חזר והרצה‬ ‫לפני את חידושיו‪ .‬ראה שאיני שומע‪ .‬חייך ואמר‪ ,‬משעה שהזכ­‬ ‫רתי את תהלה הסחת דעתך מכל העולם‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬רצונך —‬ ‫ספר לי דבר על תהלה‪ .‬אמר לי‪ ,‬מה שהיא עכשיו סיפרתי לך‪,‬‬ ‫מה שהיתה בחוצה לארץ איני יודע‪ ,‬ח ח ממה שהכל יודעים‪,‬‬ ‫שהיתה עשירה גדולה ובעלת עסקים גדולים‪ ,‬לסוף מתו בניה‬ ‫ומת בעלה ועמדה והניחה את עסקיה ועלתה לירושלים‪ .‬אמא‬ ‫עליה השלום רגילה היתד‪ .‬לומר כשאני רואה את תהלה רואה אני‬ ‫שיש פורענות קשה מאלמנות ומשיכול בנים‪ .‬מהי פורענות זו‬ ‫לא אמרה אמא‪ ,‬ואיני יודע מה היא ולא נדע לעולם‪ ,‬שכל הדור‬ ‫שהכיר את תהלה בחוצה לארץ כבר מת‪ ,‬ותהלה הרי אינה‬ ‫מרבה דברים‪ .‬ואפילו עכשיו שנעשה בה שינוי ומדברת יותר‬ ‫משהיתה רגילה אינה מספרת על עצמה‪ .‬כבד הגענו אצל ביתה‪.‬‬ ‫“הרבץ — התז מים על הרצפה; כבד — טאטא ונקה‪ :‬״מכבדין‬ ‫ומרביצין בבית האבל״(מועד קטן כ״ז)‪.‬‬ ‫“ ״הצדקה נוהגת בממונו של אדם וגמילות חסדים נוהגת בין בממונו‬ ‫בין בגופו״(ירושלמי פאה ט״ו‪ ,‬ג׳)‪.‬‬

‫מסופקני אם תמצא אותה בביתה‪ ,‬שעם ערוב היום היא מחזרת‬ ‫על חדרי תורה לחלק מיני מתיקה לתינוקות‪.‬‬ ‫אחר שעה קטנה נמצאתי בביתה של תהלה ומצאתיה יושבת‬ ‫סמוכה לשולחן וכל עצמה כאילו המתינה לי‪ .‬חדרה קטן וקירו­‬ ‫תיו מעובים ותקרתו מקומרת כחדרי ירושלים של התרות שעב­‬ ‫רו‪ .‬ואלמלא מטה קטנה שבפינת החדר וכד של חרם שעמד על‬ ‫השולחן הייתי מדמה את חדרה לחדר תפילה‪ .‬אף כליו המוע­‬ ‫טים‪ ,‬מנורת נחושת קלל" ונטלא‪ *7‬של נחושת ומנורת הנחו­‬ ‫שת של כמה קנים שנשתלשלה מן התקרה ולמטה וכן השולחן‬ ‫שהיו מונחים עליו סידור וחומש ועוד ספר השרו על החדר מעין‬ ‫חנו של חדר תפילה‪.‬‬ ‫הרכנתי את ראשי ואמרתי לה‪ ,‬ברוכה הנמצאת‪ .48‬השיבה ואמרה‪,‬‬ ‫ברוד הבא‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬הרי את דרה כבת מלכים‪ .‬השיבה ואמרה‪,‬‬ ‫כל בנות ישראל בנות מלכים הך‪ 4‬ואני תהלה לאל חי בת‬ ‫ישראל אני‪ .‬יפה עשית שבאת‪ .‬ביקשתי לראותך‪ .‬ולא לראותך‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא לדבר עמך‪ .‬אפשר שמוכן אתה לעשות לי טובה ז‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬עד חצי המלכות‪ .‬אמרה היא‪ ,‬יפה שהזכרת מלכות‪,‬‬ ‫שכל ישראל בני מלכים הם‪0‬־ ומעשיהם מעשי מלכות‪ .‬וכשאדם‬ ‫מישראל עושה טובה לחבירו מעשה מלכות הוא עושה‪ .‬שב בני‬ ‫שב‪ .‬נאה ישיבה לדיבור‪ .‬כלום איני מקפחת את זמנך‪ .‬ודאי‬ ‫בעל עסקים אתה ואתה צריך את זמנך לשם פרנסתך‪ .‬נשתנו‬ ‫העתים שהיינו משובעים בזמן ושמחנו להוציא שעה יתירה‬ ‫מתוך שיחה‪ .‬עכשיו הכל בהולים‪ ,‬הכל ממהרים ורצים‪ .‬מרגי­‬ ‫לים עצמם לחץ‪ ,‬שאם יזכו ירוצו לקראת המשיח‪ .‬רואה אתה‬ ‫" הכוונה כאן‪ ,‬כנראה לארד‪ ,‬ברינזה‪.‬‬ ‫'* כד קטן לצקת בו מים לנטילת ידים (חולין ק״ז)‪.‬‬ ‫‘‪ 4‬ברוך הנמצא‪ ,‬ברוכים הנמצאים — ברכתו של הנכנס לחדר ליו­‬ ‫שבים ב‪.1‬‬ ‫•‪ 4‬על־פי‪ :‬״כל ישראל בני מלכים הם״ (שבת ‪0‬״ז‪ ,‬ע״א; בבא‬ ‫מציעא קי״ג‪ ,‬ע״ב)‪.‬‬ ‫•• ראה הערה קודמת‪.‬‬

‫בני פטפטנית נעשיתי‪ .‬נשתכחה תורתו של אותו זקן שהזהירני‬ ‫מלדבר דברים יתירים‪.‬‬ ‫ישבתי לפני תהלה והמתנתי לשמוע על שום מה זימנה אותי‪.‬‬ ‫והיא כאילו נזכרה תורתו של אותו זקן ושתקה‪ .‬לסוף הציצה‬ ‫בי וסילקה עיניה ממני וחזרה והביטה בי‪ ,‬כאדם שבודק את‬ ‫שלוחו אם ראוי הוא לשליחותו‪ .‬לבסוף פתחה וסיפרה בפטירתה‬ ‫של הרבנית שבין לילה מתה כשתנורה דולק וחתולה מתחמם‬ ‫לאורו‪ ,‬עד שהוציאוה נושאי המטה ובא מי שבא ונטל לו את‬ ‫התנור‪ .‬רואה אתה בני‪ ,‬אמרה תהלה‪ ,‬אדם עושה מצוה‪ ,‬והמצוה‬ ‫עושה מצוה‪ .‬אתה עשית מצוד‪ .‬באותה עניה והמצוה עצמה‬ ‫עשתה מצוד‪ .‬באדם אחר שאף הוא מבקש לחמם עצמותיו בקרה‪.‬‬ ‫ושוב הביטה עלי ואמרה‪ ,‬ודאי שאתה תמיד‪ .‬שהטרחתיך לבוא‬ ‫אצלי‪ .‬אמרתי‪ ,‬אדרבא שמח אני‪ .‬אמרה היא‪ ,‬אם אתה שמח אף‬ ‫אני שמחה‪ .‬אני שמחה שמצאתי אדם שמוכן לעשות לי טובה‪,‬‬ ‫אתה על שום מה אתה שמח ז שהתה שעה קלה ואמדה‪ ,‬שמעתי‬ ‫שאתה בעל עט‪ ,‬מה שקוראים היום סופר‪ ,‬אפשר שתשאיל לי‬ ‫עטך לשם איגרת קטנה‪ .‬כמה שנים ביקשתי לכתוב איגרת‬ ‫אחת‪ .‬אם באמת אתה מוכן כתוב לי האיגרת‪.‬‬ ‫הוצאתי עט־תמיד‪ .51‬נסתכלה בעט ואמרה‪ ,‬מטלטל אתה עטך‬ ‫עמך‪ ,‬כאותם שנושאים עמהם כף‪ ,‬שאם יזדמן להם תבשיל הכף‬ ‫מוכנת להם‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬התבשיל הוא בתוך הכף‪ .‬הסברתי לה‬ ‫מעשה העט‪ .‬נטלתו בידה ואמרה‪ ,‬אתה אומר שיש בו דיו ואני‬ ‫איני רואה טיפת דיו‪ .‬חזרתי והסברתי לה‪ ,‬אמרה‪ ,‬אם כן לחינם‬ ‫מליזים על הדוד הזה שכל חידושים שהוא מחדש אינם אלא‬ ‫להרע‪ .‬הרי המציאו תנור מטולטל והמציאו מין עט שכזה‪,‬‬ ‫ואפשר שהמציאו שאר דברים לתועלת הבריות‪ .‬מוסיף שנים‬ ‫מוסיף לראות‪ .‬מכל מקום טול נוצה זו שהכינותי אני וטבול‬ ‫אותה בדיו זו‪ .‬איני מפקפקת בעטך‪ ,‬אלא רוצה אני שאיגרתי‬ ‫תכתב משלי‪ .‬הא לד גליון נייר‪ ,‬נייר קיסרי‪ ,52‬משומר הוא עמי‬ ‫'*עט נובע‪ " .‬מין נייר משובח שהיו עושים במדינת אוסטריה‪ .‬כל‬ ‫בקשה לשלטונות צריכים היו לכתוב על נייר זה‪.‬‬

‫מימים שעברו‪ ,‬מאותם הזמנים שהיו עושים נייר טוב‪ .‬למעלה‬ ‫משבעים שנה הוא אצלי ועדייו הוא כמו חדש‪ .‬עוד אחת אני‬ ‫מבקשת ממך‪ ,‬כתוב באותיות של הסידור או באותיות של התר‬ ‫דה‪ .‬חזקה על סופר‪ ,‬אט לא זכה לכתוב לו ספר תורה מגילה ודאי‬ ‫כתב‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬כשהייתי נער כתבתי לי מגילה כשרה‬ ‫כהלכתה ”‪ .‬ואם תאמיני ואט לא תאמיני‪ ,‬כל שראה את המגילה‬ ‫שיבח אותה‪ .‬אמרה תהלה אף על פי שלא ראיתיה שיערתי שיודע‬ ‫אתה לכתוב כתיבה תמה‪ .‬אלו ואבשל לך כוס איזוב ואתה‬ ‫תכתוב בינתיים‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬אל תטריחי‪ ,‬זה עתה שתיתי‪.‬‬ ‫אמרה היא‪ ,‬אם כן במה אכבדך ז אתן לך פרוסת צוקר ואתה‬ ‫תברך ואני אענה אמן‪.‬‬ ‫הוציאה פרוסת צוקר ונתנה לי‪ .‬שהתה שעה קלה ואמדה‪ ,‬טול‬ ‫את הנוצה וטבול אותה בדיו וכתוב‪ .‬אני אומר לך באידית ואתה‬ ‫תכתוב בלשון הקודש‪ .‬שמעתי שמלמדין את הבנות לדבר‬ ‫ולכתוב בלשון הקודש‪ .‬רואה אתה בני‪ ,‬הקודש ברוך הוא בחסדו‬ ‫מנהג את עולמו בכל דוד ודור יפה יותר‪ .‬כשהייתי אני ילדה‬ ‫לא היו נוהגין כך‪ .‬מכל מקום מבינה אני תפילה בסידור ופדשה‬ ‫חומש ומזמור תהלים ופרקי אבות‪ .‬אוי לי בני‪ ,‬לא סיימתי היום‬ ‫את היום‪.‬‬ ‫ידעתי שהיא מתכוונת ליומו של תהלים ואמרתי לה‪ ,‬את אומרת‬ ‫אוי והרי עליך לשמוח‪ — .‬לשמוח ז אמרתי לה‪ ,‬מן השמים‬ ‫עיכבוך‪ ,‬כדי להוסיף לך יום על ימיך‪ .‬נתאנחה ואמרה‪ ,‬אילו‬ ‫ידעתי שמחר יבוא משיח הייתי שמחה להתגורר עוד יום בעו­‬ ‫לם הזה‪ .‬אבל כשאני מוסיפה ימים ומשיח צדקנו שוהה ואינו בא‬ ‫מה חיי ומה שמחתי‪ .‬חם ושלום שאני קובלת על שנותי‪ ,‬אם‬ ‫יפה לו להקדוש ברוך הוא לחיותני אף לי יפה‪ .‬אלא שאני שוא­‬ ‫לת את עצמי עד אימתי יהא צרור עצמות זה מטלטל עצמו‬ ‫*'הכוונה למגילת א ס תד‪ ,‬אחת מחמש המגילות שבמקדא‪ .‬כהלכ­‬ ‫תה — כלומר לפי הדינים וההלכות של כתיבת ספרי קודש הכשרים‬ ‫לקריאה בבית הכנסת‪.‬‬

‫בעולם הזה‪ .‬צעירות ממני זכו להשכין גופן בהר הזיתים ואני‬ ‫שוחקת את רגלי עד שישחקו עצמן‪ .‬וכי לא יפה יותר לבוא‬ ‫לעולם העליון כשכל האיברים שלימים ולהחזיר את הפקדוף•‬ ‫כשהוא שלם‪ .‬איני אומרת שצריכין להרבות בשר‪ ,‬שטורח הוא‬ ‫לנושאי המיטה‪ ,‬מכל מקום איברים שלימים יפים למת‪ .‬שוב‬ ‫אני מרבה דברים‪ .‬אבל כבר אין חילוק‪ .‬פחות מלה יותר‬ ‫מלה‪ .‬כבר מוכנת אני להחזיר את הפקדון לבעליו‪ .‬טול בני את‬ ‫הנוצה וכתוב‪.‬‬ ‫טבלתי את הנוצה בדיו והצעתי את הנייר והמתנתי עד שתאמר‬ ‫לי מה אכתוב‪ .‬היתד‪ .‬היא תפוסה במחשבותיה ולא הרגישה בי‪.‬‬ ‫ישבתי והבטתי עליה והקפתי בעיני כל קמט וכל חריץ שבפניה‪.‬‬ ‫כמד‪ .‬הרפתקאות עברו עליה‪ .‬רגילה היא לומר שראתה דברים‬ ‫טובים וגם דברים טובים מהם‪ .‬כפי ששמעתי אני לא טובים הם‬ ‫הדברים‪ .‬עליה אמר החכם‪ ,‬צדיקים אבלם בלבם וצהלה על פני­‬ ‫הם‪ .‬הרגישה בי והפנתה ראשה אלי ואמרה‪ ,‬התחלת ז אמרתי‬ ‫לה‪ ,‬עדיין לא אמרת לי מה אכתוב‪ .‬אמרה היא‪ ,‬תחילת הדברים‬ ‫אתה יודע בעצמך‪ ,‬פותחין בשבחו של מקום וכותבים בעזרת‬ ‫השם יתברך‪ .‬החלקתי את הנייר והניפותי את הנוצה וכתבתי‬ ‫בעזרת השם יתברך‪ .55‬זקפה עצמה והביטה בכתב ואמרה‪ ,‬יאה‬ ‫יאה‪ .‬ועכשיו מה תכתוב ז כתוב פה עיר הקודש ירושלים תבנה‬ ‫ותכונן במהרה בימינו אמף־‪ .‬בשעת שיחה אומרת אני ירושלים‬ ‫בלא תוספת כלום‪ ,‬במכתב צריכין להזכיר את קדושתה של‬ ‫ירושלים ולהוסיף בקשה על בניינה‪ .‬כדי שהקורא יעלה את‬ ‫ירושלים על לבו וידע שהיא זקוקה לרחמים ויתפלל עליה‪.‬‬ ‫עכשיו בני כתוב את היום ואת פרשת השבוע ואת השנה‬

‫“ גופו של אדם‪ ,‬כנשמתו‪ ,‬פיקדון הוא מאת הקב״ה ובבוא עתו‬ ‫ישיבנו אל בוראו‪.‬‬ ‫י* פתיחה מקובלת למכתב‪ ,‬הודעה‪ ,‬וכדומה‪.‬‬ ‫•*כך נוהגים להוסין• עם הזכרת שמן של ארבע ערי הקודש‪:‬‬ ‫ירושלים‪ ,‬חברון‪ ,‬צפת וטבריה‪( .‬ובראשי תיבות‪ :‬עיה״ק‪ ,‬תובב״א)‪.‬‬

‫אחרי שכתבתי את התאריך הוסיפה ואמרה‪ ,‬עכשיו בני הנף‬ ‫את ידך וכתוב למד דגולה‪ .“7‬כתבת ז הראני היאך יצאה‪ .‬אי‬ ‫אפשר לומד שאינה נאה‪ .‬מכל מקום כדאי היה לרומם את דגלה‪.‬‬ ‫עכשיו בני סמוך לה כף‪ ,‬ואחר הכף כתוב בית ואחריה וו‪ .‬וו‬ ‫אמרתי‪ ,‬ועכשיו באה דלת‪ .‬הראני היאך יצאה תיבת לכבוד‪.‬‬ ‫נאה נאה‪ .‬ראוי הוא זה שהאיגרת נכתבת לשמו לכבוד נאה‪.‬‬ ‫עכשיו כתוב הרבני המפורסם‪ .‬מה‪ ,‬כבר כתבת ז ידך מהירה‬ ‫ממחשבותי‪ .‬עד שאני מכנסת את מחשבותי כבר העלית אותן על‬ ‫הכתב‪ .‬אביך יאיר לו אלקים את עדנו לא הוציא עליך שכר‬ ‫לימוד לבטלה‪ .‬מחול לי בני‪ ,‬עייפה אני‪ .‬נדחה את כתיבת‬ ‫המכתב ליום אחד‪ .‬מתי יש בידך לבוא ז אמרתי לה‪ ,‬מחר ז —‬ ‫מחר ז רוצה אתה לבוא מחר ז איזה יום הוא מחר ז ערב ראש‬ ‫חודש‪ .‬ערב ראש חודש יפה לאותו דבר‪ .‬ובכן אם מחר‪ ,‬יהא‬ ‫מחר‪.‬‬ ‫ראיתי שעגמה עליה נפשה‪ .‬חשבתי בלבי‪ ,‬ערב ראש חודש‪,‬‬ ‫יום שמרבין בו בתפילה ובתחנונים “‪ ,‬יום שהולכים לקבר‬ ‫רחל•‪ 5‬ובוודאי אינה פנויה למכתבה‪ .‬אמרתי לה‪ .‬אם אין את‬ ‫פנויה מחר אבוא ביום אחד‪ — .‬ולמה לא מחר ז אמרתי לה‪ ,‬הרי‬ ‫מחד ערב ראש חודש‪ ,‬אמרה‪ ,‬בני הזכרת לי צערי‪ ,‬ערב ראש‬ ‫חודש ואין אני יכולה ללכת אצל רחל אמנו‪ — .‬למה ז — למה‪,‬‬ ‫מפגי שרגלי אינן נושאות אותי‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬הרי יש עגלות‪,‬‬ ‫הרי יש אבטובוסים‪ .‬אמרה תהלה‪ ,‬כשבאתי לירושלים עדיין‬ ‫לא היו אייטיביסים‪ , 0‬ואפילו לא עגלות והיינו הולכים ברגל‪,‬‬ ‫י* למ״ד שראשה מתנוסס למעלה‪ ,‬כדגל הפרוש‪.‬‬ ‫"בערב ראש־חודש נוהגים להרבות בתפילות‪ ,‬תחנונים ו‪,‬סליחות׳‪,‬‬ ‫והוא נקרא ״יוס־כיפור קטן״ ; ויש הנוהגים בו אף תענית — מקצת‬ ‫היום או כולו‪.‬‬ ‫" קברה של רחל אמנו‪ ,‬אשת יעקב ; על־פי המסופר בבראשית ל״ה‪,‬‬ ‫י׳׳ט מקובל כי הוא בסמוך לבית־לחם יהודה בדרך מירושלים לחברון‬ ‫(עתה — בידי ירדן) ונהגו אנשי ירושלים להתפלל במקום זה בערב‬ ‫ראש־חודש ובכל חודש אלול‪.‬‬ ‫“ היגוי מסורם‪ ,‬דרך היתול‪.‬‬

‫ומאחר שנהגתי כל הימים לילך ברגל לא כדאי לי לשנות‬ ‫ממנהגי‪ .‬מה אמרת‪ ,‬אמרת לבוא מחר‪ .‬אם חפץ השם להשלים‬ ‫את חפצי יאריך רוחי עמי עוד יום‪ .‬נפטרתי והלכתי לי ובבוקר‬ ‫חזרתי‪.‬‬ ‫איני יודע עם הייתי צריך למהר ולבוא‪ .‬אפשר שאילו דחיתי‬ ‫את הדבר אפשר שהיתה מאריכה ימים‪.‬‬ ‫כשנכנסתי ראיתי שנעשה בה שינוי‪ .‬כל הימים היו פניה‬ ‫מאירים‪ ,‬אותו היום האירו כפליים‪ .‬וכשם שפניה האירו כך‬ ‫האיר חדרה‪ .‬אבני הרצפה מצוחצחות היו‪ ,‬כיוצא בהן כלי‬ ‫הבית‪ .‬וסדין לבן פרום על המטה הקטנה שבמקצוע ושולי‬ ‫הכתלים מסויידים היו בסיד כחול‪ ,‬ועל השולחן עמד הכד כשהוא‬ ‫מכוסה בקלף וחומר חותם•• ונר מונחים לצדו‪ .‬אימתי סדה‬ ‫את הכתלים ואימתי הדיחה את הרצפה ואימתי צחצחה את‬ ‫כליה? אם מלאכים לא עשו את מלאכתה היא עשתה כל‬ ‫הלילה‪.‬‬ ‫הגביהה עצמה בכבדות ואמרה בלחישה‪ ,‬יפה עשית שבאוג‬ ‫סבורה הייתי שמא שכחת ורציתי לילך לעסקי‪ .‬אמרתי לה‪,‬‬ ‫אט את צריכה לילך לכי‪ ,‬ואני אבוא אחד כך‪ .‬אמרה‪ ,‬לאשר‬ ‫את החוזה אני צריכה‪ ,‬אבל מאחר שבאת שב ונכתוב ואחר‬ ‫כך אלך בשביל החוזה‪.‬‬ ‫עמדה והציעה לפני את האיגרת והביאה את הדיו ואת הנוצה‪.‬‬ ‫נטלתי את הנוצה וטבלתיה בדיו והמתנתי עד שתאמר לי מה‬ ‫אכתוב‪ .‬אמרה‪ ,‬מוכן אתה‪ ,‬אף אני מוכנת‪ .‬וכשאמרה מוכנת‬ ‫אני האירו פניה במאור ברכה וצחוק מתוק עיטר את שפתיה‪.‬‬ ‫חזרתי וטבלתי את הנוצה והבטתי עליה‪ .‬הרגישה בדבר ואמרה‪,‬‬ ‫במה סיימנו‪ ,‬סיימנו בכבוד הרבני המופלג וכר‪ .‬עכשיו כתוב‬ ‫את שמו‪ .‬חזרתי וטבלתי את הנוצה והמתנתי עד שתאמר לי את‬ ‫השם‪ .‬לחשה ואמרה‪ ,‬שרגא שמו‪ .‬כתבת ז כתבתי‪ .‬קימצה עיניה‬ ‫“ מין חומר עשוי שעוד‪ .‬המתרכך בהתחממו ונוהגים להטביע בו‬ ‫חותמות על גבי מכתבים‪ ,‬תעודות וכיו״ב‪.‬‬

‫כמנמנמת‪ .‬אחר כר עמדה מכסאה והביטה בכתב וחזרה ולחשה‪,‬‬ ‫שרגא שמו‪ ,‬שרגא שמו‪ .‬חזרה וישבה ושתקה‪ .‬לסוף נינערה ואמדה‬ ‫אגיד לך בקירוב מה תכתוב‪ .‬שהתה כמה ששהתה וקימצה עיניה‬ ‫ואמרה‪ ,‬רואה אני שאני צריכה לספר תחילה כל המאורע‪,‬‬ ‫שמתוך כך אתה עומד על הדבריט ויודע מה לכתוב‪ .‬מאורע ישן‬ ‫הוא‪ ,‬מאורע שאירע לפני שנים הרבה‪ .‬לפני שלוש שנים ותשעים‬ ‫שנה‪ .‬נטלה את מקלה וסמכה ראשה עליו‪ .‬אחר כך הגביהה את‬ ‫ראשה והביטה שעה קלה כמשתוממת‪ ,‬כזה שדימה שיושב יחידי‬ ‫ולבסוף מוצא אדט זר‪ .‬הלכה כל שלוותה ולבשו פניה צער‬ ‫ורוגז‪ .‬גיששה במקלה והניחתו וחזרה ונטלתו וסמכה עצמה‬ ‫עליו והעבירה ידה על מצחה עד שנתפשטו קמטיו‪ .‬חזרה ואמרה‪,‬‬ ‫אם אספר כל הדבר אקל עליך את הכתיבה‪ .‬את שמו הרי‬ ‫כתבת‪ .‬שרגא שמו‪ .‬עכשיו אספר לך כל הדבר מתחילתו‪.‬‬ ‫זקפה עיניה והביטה אילך ואילך‪ .‬כיון שראתה שאין שומע‬ ‫בינינו פתחה ואמרה‪ ,‬כבת אחת עשרה שנה הייתי באותו פרק‪.‬‬ ‫ומהיכן אני יודעת בת כמה הייתי‪ ,‬שאבא זכרונו לברכה‬ ‫נוהג היה לכתוב על חומשיו כל תינוק שנולד לו‪ ,‬ואף לידתן של‬ ‫הבנות היה כותב‪ .‬טול את החומש וראה‪ .‬כשעליתי לירושלים‬ ‫וויתרו אחי עליהם השלום על חומשיו של אבא ונתנום לי‪ .‬מה‬ ‫אמרתי‪ ,‬דברים עתיקים הם‪ .‬דברים שאירעו לפני תשעים שנה‬ ‫ושלוש שנים‪ .‬אבל אני זוכרת אותם יפה‪ .‬אני אספר ואתה תבין‬ ‫דבר מתוך דבר‪ .‬אם אתה שומע אספר לך‪ .‬נענעתי לה ראשי‬ ‫ואמרתי ספרי‪.‬‬ ‫חזרה ואמרה‪ ,‬ובכן כבת אחת עשרה שנים הייתי‪ .‬לילה אחד‬ ‫אחר תפילת ערבית בא אבא עליו השלום מבית הכנסת ועמו‬ ‫כמה מקרובינו וביניהם פתחיה מרדכי אביו של שרגא‪ .‬כשנכנ ­‬ ‫סו קראה לי אמא עליה השלום וציוותה עלי לרחוץ את פני ולל­‬ ‫בוש שמלה של שבת‪ ,‬ואף היא לבשה שמלה של שבת וכרכה‬ ‫מטפחת של משי לראשה ונטלה אותי בידי ונכנסה עמי לחדר‬ ‫הגדול אצל אבא ואורחיו‪ .‬הביט עלי אביו של שרגא ואמר‪ ,‬תינו­‬ ‫קת לא מכוערת‪ .‬החליק אבא את לחיי ואמר לי‪ ,‬תהלה יודעת‬

‫את מי דיבר עמך‪ ,‬אביו של חתנך דיבר עמך‪ .‬מזל סוב לך בתי‪,‬‬ ‫הלילה הזה נתאדסת והדי את כלה‪ .‬מיד בירכו אותי כל האור­‬ ‫חים בברכת מזל טוב וקראו לי כלה‪ .‬חטפה אותי אמא‬ ‫והחזירתני לחדרה משום עין הרע ונשקה לי ואמרה לי‪ ,‬מכאן‬ ‫ואילך ארוסתו של שרגא את ואם ירצה השם בעוד שנה ביום‬ ‫שיגיע החתן להנחת תפילין נעשה לכם חופה‪.‬‬ ‫אני הכרתי את שרגא‪ ,‬שהיינו משחקים באגוזים ובמחבואים‪,‬‬ ‫עד שהגדיל והתחיל לומד גמרא‪ .‬משנתארסנו הייתי רואה אותו‬ ‫בכל שבת‪ ,‬שהיה בא אצל אבא וחוזר לפניו על כל מה שלמד‬ ‫בימות החול‪ ,‬ואמא נותנת בידי מגדנות ואני מביאתם לפניו‬ ‫ואבא מחליק את לחיי ומאיר פנים לחתני‪.‬‬ ‫בינתיים התחילו מכינים את צרכי החתונה‪ .‬אביו כתב לו תפי­‬ ‫לין ואבי קנה לו טלית ואני תפרתי לו תיק לתפילין ותיק‬ ‫לטלית של שבת‪ .‬מי עשה לו שק לטלית ותפיליף• איני‬ ‫זוכרת‪.‬‬ ‫שבת אחד כארבעה שבועות לפני אותו היום שקבעוהו לעשות‬ ‫בו את החופה לא בא שרגא אצל אבא‪ .‬במנחה שאל אבא עליו‬ ‫בבית המדרש ושמע שנסע‪ .‬להיכן נסע‪ ,‬אצל רבן של חסידים‬ ‫נסע‪ ,‬שלקחו אביו להתברר מפיו להנחת טלית ותפילין‪ .‬מאותה‬ ‫שמועה כמעט שפרחה נשמתו של אבא‪ ,‬שלא היה אבא יודע‬

‫“ ט לי ת — בימי התלמוד — לבוש של גברים‪ .‬במאות השנים‬ ‫האחרונות — בגד בן ארבע כנפות וציציות בארבעתן‪ ,‬שמתעטפים בו‬ ‫בשעת תפילת שחרית ומוסף‪ .‬בדרך כלל מתעטפים בה גברים נשואים‪,‬‬ ‫אולם יש מקומות שבהם נוהגים להתעטף בטלית גם נערים מגיל בר־‬ ‫מצוה‪.‬‬ ‫ה ת פי ל ה היא ״בית״ של עור (עם רצועות לקשירה) בו ארבע‬ ‫פרשיות מן התורה כתובות על קלף‪ .‬ה‪,‬תפילה׳ האחת — ״של יד׳׳ —‬ ‫מניחים על הזרוע השמאלית — כנגד הלב‪ ,‬והשניה היא ״של ראש״‪.‬‬ ‫השק משמש לנשיאת טלית ותפילין יחד בימות החול‪ ,‬כשכל אחד נתון‬ ‫בתיקו‪.‬‬

‫שאביו של שרגא הוא מאנשי הכתנ‪ ,6‬שהיה מסתיר חסידותו‪,‬‬ ‫שעדיין היו החסידים בזויים ונרדפים‪ ,‬ואבא ראש לרודפים‬ ‫היה‪ ,‬שהיו החסידים בעיניו כאילו יצאו חס ושלוט מכלל‬ ‫ישראל‪ .‬אחר ההבדלה‪ •4‬קרע אבא את התנאים‪ •5‬ושלח את‬ ‫הקרעים לבית המחותן‪ .‬ביום השלישי חזר המחותן עם שרגא מן‬ ‫הדרך ובאו אצל אבא‪ .‬הוציאם אבא בנזיפה‪ .‬קפץ שרגא ונשבע‬ ‫שלא ימחול לנו על העלבון‪ .‬ולא חש אבא לבקש מחילה משרגא‪,‬‬ ‫אף על פי שהיה אבא יודע שאם מבטלין שידוך צריכין לבקש‬ ‫מחילה מן הנעלב‪ .‬וכשהיתה אמא מתחננת לפני אבא לפייס‬ ‫את שרגא היה אבא מלגלג עליה ואומר אל תתיראי‪ ,‬מן הכת‬ ‫הוא‪ .‬כל כך בזויים היו החסידים בעיני אבא עד שלא השגיח‬ ‫בדבר שהכל זהירים בו‪.‬‬ ‫צרכי החתונה היו מוכנים‪ .‬שקי הקמח וחביות הדבש מילאו‬ ‫את הבית והלשות והאופות כבר הוזמנו לעשות חלות ועוגות‪.‬‬ ‫הקיצור הכל היה מוכן לחופה‪ .‬לא היה חסר אלא חתן‪ .‬קרא‬ ‫ארא לשדכן ומצאו לי חתן אחר שנכנסתי עמו לחופה‪.‬‬ ‫מה שאירע לשרגא איני יודעת‪ ,‬שאבא גזר על אנשי הבית‬ ‫שלא יזכירו את שמו של שרגא‪ .‬אחר ימים שמעתי שהוא וכל‬ ‫משפחת בית אביו עקרו את דירתם לעיר •אחרת‪ ,‬מפני שחששו‬ ‫לחייהם‪ .‬שמיום שביטל אבא את השידוך לא קראו אותם‬ ‫לעלות לתורה‪ ,‬ואפילו לא בשמחת תורה‪ ,‬ולעשות להם מנין‬ ‫לא היו יכולים‪ ,‬שאבא שראש הקהל היה לא הניח לעשות מנין‬ ‫*‪ 4‬כך כונו ה‪,‬ח ס י ד י ם׳ בפי ה‪ ,‬מ תנג ד י ם׳ בימי המחלוקת הגדו­‬ ‫לה שביניהם‪ .‬הכינוי ״כת״ היה מכוון על־פי־רוב לקבוצות מתבדלות‪,‬‬ ‫שסרו מן הדרך הישרה של היהדות‪ .‬ה‪,‬מתנגדים׳ ראו בימים ההם‬ ‫בתנועת החסידות סכנה של הליכה בדרכיהם של ה ש ב ת אי ם‬ ‫והפרנקיסהים‪.‬‬ ‫“ סדר ההבדלה — במוצאי שבת ויופ־טוב — עיקרו ברכות על היין‪,‬‬ ‫על הבשמים ועל הנר ועל ההבדלה ״בין קודש לחול'ובין אור לחושך״‪.‬‬ ‫“ הכוונה כאן לכתב החוזה (או ההסכם) הנחתם בעת האירוסין‪ ,‬ובו‬ ‫קביעת התנאים המקובלים על־ידי שני הצדדים (צד החתן וצד הכלה)‬ ‫בענין הנישואין‪.‬‬

‫מחוץ לבתי התפילה הקבועים‪ ,‬ואלמלא שלא הלכו לעיר אחרת‬ ‫שקראו אותם שם לעלות לתורה לא היו מוציאים את‬ ‫שנתם••‪.‬‬ ‫לאחד שלוש שנים לנשואי נפקדתי בבן זכר‪ .‬ולאחר שתי שנים‬ ‫חזר ונו א־ לי בן‪ .‬ולאחר שתי שנים נפקדתי בבת‪.‬‬ ‫השנים נהגו כשורה והפרנסה היתה בשופי‪ .‬הילדים גללו והצלי­‬ ‫חו ואני ובעלי עליו השלום רואים ושמחים‪ .‬שכחתי את שרגא‬ ‫ושכחתי שלא קיבלתי ממנו שטר מחילה‪., 7‬‬ ‫אמא ואבא נפטרו לחיי העולם הבא‪ .‬קודם פטירתו ציוה אבא‬ ‫זכרונו לברכה את עסקיו לבניו ולחתניו ופקד עליהם שיעשו‬ ‫כולם כאחד‪ .‬העסקים היו טובים וניהלנו את ביתנו בכבוד‪.‬‬ ‫החזקנו מלמדים טובים לבנינו ומודה נכרית לבתנו‪ ,‬שבאותם‬ ‫הימים היו יראי השם מרחקים את המורים היהודים‪ ,‬שהיו‬ ‫מוחזקים לאפיקורסים‪.‬‬ ‫אותם המלמדים היה בעלי מביא ממקומות אחרים‪ ,‬שהמלמדים‬ ‫שבעיר מוכרחים לקבל כל תלמיד ואפילו שאינו הגון‪ ,‬מה שאין‬ ‫כן המלמד שמביאים מעיר אחרת שאינו תלוי אלא בדעת‬ ‫שוכריו ואינו מחוייב לקבל כל תלמיד‪ .‬מאחר שבאו בגפם••‬ ‫היו סועדים על שולחננו בשבת‪ .‬בעלי שמרוב עסקיו לא הספיק‬ ‫לקבוע עתים לתורה היה שמח באורח שכזה בשביל שהיה‬ ‫שומע ממנו דברי תודה‪ .‬ואני והילדים שמחים היינו בשביל‬ ‫ניגוניו הנאים שהיה מנגן על השולחן‪ .‬ולא ידענו שהוא חסיד‬ ‫ותורתו חסידות וניגוניו ניגוני חסידים‪ ,‬שבשאר הדברים מתנ ­‬ ‫הג היה כשאר כל שלומי ישראל‪ .‬פעם אחת בליל שבת אמר‬ ‫המלמד דבר תורה‪ ,‬אחר כך עצם עיניו וניגן זמר נאה וערב‪.‬‬ ‫“ לא נשארו בחיים עד צאת השנה (ראה עירובין ס״ג‪ ,‬ע״א)‪.‬‬ ‫’*הכוונה לתעודה שצריך היה הצד המבטל את ההתקשרות לבקש‬ ‫מן הצד השני לאות כי מחל על בושת־הפנים שנגרמה לו על־ידי‬ ‫ביטול חד־צדדי של ד‪,.‬תנאים׳‪.‬‬ ‫**לבדש‪ ,‬בלי משפחתם‪ .‬וראה שמות כ״א‪ ,‬ג׳‪ :‬״אם בגסו יבוא —‬ ‫בגפו יצא״‪.‬‬

‫עד שיצאה נפשנו מרוב מתיקות‪ .‬שאל בעלי את המלמד‪ ,‬מהיכן‬ ‫נוטלים כל כך הרבה יראת שמיט‪ .‬לחש לו‪ ,‬יסע מעלתו אצל‬ ‫רבינו שיחיה ויקבל כפלי כפליים‪ .‬לאחד כמה ימיט נזדמן‬ ‫בעלי לעירו של רבו של המלמד והביא עמו מנהגים חדשים‬ ‫שלא ראיתי כמותם אצל אבא‪ ,‬וידעתי שהם מנהגים של חסידים‪.‬‬ ‫הרהרתי בלבי‪ ,‬מי יגלה עפר מעיניך ‪ ,,‬אבא שריחקת את‬ ‫שרגא בשביל חסידותו‪ ,‬והדי חתנך שנתת לי במקומו של שרגא‬ ‫עושה מעשה שרגא‪ .‬אם לא בא הדבר לשם כפרת עון איני יודעת‬ ‫לשם מה הוא בא‪.‬‬ ‫אחי וגיסי ראו ולא אמרו דבר‪ ,‬שכבד נשתנה הדור ולא היה‬ ‫אדם בוש מקרוביו שהם חסידים‪ ,‬שבינתיים באו חתנים עשירים‬ ‫מערים אחדות שהיו מתנהגים בחסידות‪ ,‬ואף עשו להם בית‬ ‫חסידים והיו נוסעים אצל רבותיהם בפומבה‪ .70‬בעלי לא קבע‬ ‫תפילתו בבית החסידים‪ ,‬אבל מתנהג היה בחסידות וחינך את‬ ‫הבנים לחסידות והיה נוסע מזמן לזמן אצל רבו‪.‬‬ ‫שנה אחת קודם שנעשה בננו הבכור בר מצוה בא ןבר‪71‬‬ ‫לעולם והרבה חלו מן הדבר רחמנא ליצלן‪ .‬לא היה בית שלא‬ ‫היה שם חולה‪ .‬פגעה בנו המחלה וחלה בננו הבכור‪ .‬לסוף ריחם‬ ‫עליו השם יתברך‪ ,‬אבל לא לימים הרבה‪ .‬אחר שעמד ממחלתו‬ ‫התחיל לומד הלכות תפילין מתוך השולחן ערוך הגדול‪.72‬‬ ‫ואני רואה ושמחה שחסידותו לא קיפחה את תורתו‪.‬‬ ‫יום אחד השכים בננו לבית המדרש‪ .‬מצא שם אדם לבוש תכרי־‬ ‫" מי יתז והיית בחיים ורואה בעיניך (על־פי‪ :‬״מי יגלה עפר‬ ‫מעיניה ר׳ יוחנן בן זכאי !״ — סוטה כ״ז‪ ,‬ע״ב)‪.‬‬ ‫•י בפומבי(מיונית ומרומית) — בגלוי‪ ,‬בפרהסיה‪.‬‬ ‫"מגפה‪ ,‬חולי מידבק המתפשט במהירות ומפיל חללים רבים באדם‬ ‫(א‪ 1‬בבהמה)‪.‬‬ ‫*'כולל סיכום הדינים והמנהגים בענינים שבין אדם למקום ובין‬ ‫אדם לחברו‪ .‬נתחבר על־ידי ר׳ יוסף קארו (צפת‪ ,‬המאד‪ .‬ה־‪ .) 16‬יסודו‬ ‫של הספר ב״בי ת יו ס ף ״ — פירושו של המחבר ל א ר ב ע ת‬ ‫ה ט ו ר י ם של ר׳ יעקב בן אשר (‪.) 1340—1280‬‬ ‫במאה ה־‪ 18‬חיבר ר׳ שלמה גנצפריד ״ קי צו ר שולחן ערוך״‪.‬‬

‫כיס כמת‪ .‬אותו מת לא חיה מת‪ ,‬אבל מטורף רחמנא ליצלן״‬ ‫שהיה עושה מעשים משונים‪ .‬נבעת הילד ונשמטה נפשו ממנו‪.‬‬ ‫בקושי החזירוהו לחיים‪ .‬לחיים ולא לחיים ארוכים‪ .‬מכאן ואילך‬ ‫היה דועך והולך כנר נשמד‪ 7‘.‬עם תפילת נעילה ”‪ .‬לא הספיק‬ ‫להניח תפילין עד שהוציא נשמתו ומת‪.‬‬ ‫בשבעה ימי האבל ישבתי והרהרתי‪ ,‬בני מת במוצאי שבת אחד‬ ‫ההבדלה‪ ,‬שלושים יום קודם הנחת תפילין‪ ,‬ובמוצאי שבת אחר‬ ‫ההבדלה שלושים יום קודם שעמדתי להכנס עם שרגא לחוסה‬ ‫קרע אבא את התנאים‪ .‬כיוונתי את הימים ונזדעזעתי ונרעשתי‪,‬‬ ‫ששני הדברים הרעים אירעו באותו היום ובאותה השעה‪ .‬ואפילו‬ ‫אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה‪.‬‬ ‫לאחר שתי שניט הגיע אחיו למצוות‪ .‬הגיע ולא הגיע‪ .‬מעשה‬ ‫והלך עם חבריו ליערה של עירנו להביא ענפים לחג השבועות‪.‬‬ ‫עט שהם ביער הניחם והלך אצל הסופד לראות את תפיליו‬ ‫ושוב לא חזר‪ .‬סבורים היינו צוענים חטפוהו‪ ,‬שראו להקה של‬ ‫צוענים עוברת בעיר‪ .‬אחד ימים מצאו את גופו מושלו בתוך‬ ‫הבצה הגדולה שאצל היער‪ ,‬וידענו שתעה הילד בדרן ונפל‬ ‫לתוך הבצה‪.‬‬ ‫משעמדנו מאבלנו אמרתי לבעלי‪ ,‬מה נשתייר לנו‪ ,‬לא נשתייר‬ ‫לנו אלא תינוקת קטנה‪ .‬אט לא נבקש מחילה משרגא סופה‬ ‫כסופם של אחיה‪.‬‬ ‫כל אותן השנים לא שמענו על שרגא כלום‪ ,‬שאחד שהוא וכל‬ ‫משפחת בית אביו הלכו להט מעירנו נשתכחו ולא ידענו היכן‬ ‫הם‪ .‬אמר בעלי‪ ,‬שרגא הוא חסידו של סלוני‪ ,‬אסע אצלו ואשמע‬ ‫היכן שרגא‪ .‬בעלי לא היה מחסידיו של אותו רבי‪ ,‬אדרבא‬

‫•י הרחמן(השם) יצילנו‪.‬‬ ‫‪ ’4‬נ ר שמדליקים לאזכרת נשמות של קרוב— או אדם גדול— ביום‬ ‫השנה לפטירתו וגם בבית הכנסת ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫•י תפילה אחרונה בסדר תפילות יום הכיפורים‪ ,‬לאחר תפילת מנחה‪,‬‬ ‫סמוך לשקיעת החמה‪.‬‬

‫צוהב היה אותו ‪ ,7,‬מחמת המחלוקת שהיתה בין הרביים‪,‬‬ ‫בשביל שוחט אחד שזה מינה אותו לשוחט וזה העבירו משחיטתו‪.‬‬ ‫באותה המחלוקת נהרג אדם מישראל ונעקרו כמה משפחות‬ ‫וירדו כמה בעלי בתים מנכסיהם וכמה מהם הוציאו ימיהם בבתי‬ ‫האסורים‪.‬‬ ‫נסע בעלי אצל אותו רבי‪ .‬לא הגיע למקומו עד שמת הרבי‬ ‫וחילקו הבנים ביניהם את רביותו והלך כל אחד מהם לעיר‬ ‫אחרת‪ .‬חיזר בעלי מבן לבן ושאל על שרגא ולא היו יודעים‪.‬‬ ‫לבסוף אמרו לו‪ ,‬על שרגא אתה שואל‪ ,‬החמיץ ” שרגא ונעשה‬ ‫מתנגד‪ .‬היכן הוא לא ידעו‪.‬‬ ‫כשאדם חסיד אתה יכול למצאו‪ .‬אם אינו חסיד של רבי זה‬ ‫חסיד הוא של רבי אחר‪ .‬סתם יהודי אם אין אתה יודע את מקומו‬ ‫היאך אתה יכול למצאו‪ .‬בעלי עליו השלום רגיל היה בנסי ­‬ ‫עות והיו עסקיו מביאים אותו למקומות הרבה‪ .‬היה נוסע‬ ‫ושואל על שרגא‪ .‬בגלל אותן הנסיעות תשש כחו של בעלי‬ ‫והתחיל כוהה‪8‬ז דם‪ .‬פעם אחת נסע למקום שנסע וחלה ומת‪.‬‬ ‫אחד שהעמדתי מצבה על קברו חזרתי לעירי ונכנסתי לעס­‬ ‫קים‪ .‬כבר בחיי בעלי הייתי מסייעתו בעסקיו‪ ,‬כיון שמת נכנסתי‬ ‫לעסקים בכל כחי‪ ,‬והשם יתברך הכפיל כחי עד שהיו הבריות‬ ‫אומרים כאיש גבורתה*‪ .7‬טוב היה אילו ניתנה לי חכמה במקום‬ ‫גבורה‪ ,‬אלא אל דעות ה׳* ואינו נזקק לדעתן של בריותיו לומר‬ ‫לו מה טוב‪ .‬חשבתי בלבי‪ ,‬כל מה שאני עמלה עמלה אני לבתי‪,‬‬ ‫ארבה הון וארבה טובתה‪ .‬מרוב העסקים שהיו מתרבים והולכים‬ ‫לא הייתי פנויה לביתי‪ ,‬חוץ משבתות וימים טובים‪ ,‬ואף הם‪,‬‬ ‫*’ כעוס היה עליו‪.‬‬ ‫״' התקלקל‪ ,‬סר מן הדרך הישרה‪ ,‬יצא לתרבות רעה‪.‬‬ ‫•י פולט מגרונו‪ ,‬על־פי ‪ :‬״גונה ובוהה דם מן הצינה״ — תנחומא נ״ח‪,‬‬ ‫ט׳ (גירסה אחרת— כו ח ה‪ ,‬מלשון כיח)‪ .‬וראה גם תוספתא ערובין‬ ‫ח׳‪ ,‬ח׳‪.‬‬ ‫״ על־פי ‪ :‬״כאיש גבורתו״(שופטים ח׳‪ ,‬כ״א)‪.‬‬ ‫•* שמואל א׳ ב׳‪ ,‬ג׳‪.‬‬

‫חצי היום לבית הכנסת וחצי היום לקבלת אורחים‪ .‬לכאורה‬ ‫לא היתה בתי צריכה לי‪ ,‬ששכרתי לה מורות והיתה שוקדת על‬ ‫לימודיה ואני כונסת שבחים הרבה בגלל בתי‪ .‬ואפילו האומות‬ ‫שמלגלגים עלינו שאנו מדברים בלשון עלגים‪ ,‬משבחים היו‬ ‫את בתי שהיא מדברת בלשונם כטובים שבהם‪ .‬וביותר היו‬ ‫המורות הנכריות מתייקרות‪ •1‬בה ומזמנות אותה לבתיהן‪.‬‬ ‫קראתי לשדכנים והם מצאו לה חתן מופלג" בתורה ומוסמך‬ ‫לרבנות‪ .‬אבל לא זכיתי להוליכם לחופה‪ ,‬שנכנסה רוח רעה‬ ‫בבתי ונטרפה דעתה‪ .‬ועכשיו מה אני מבקשת ממך בני‪ ,‬כתוב‬ ‫לשרגא שאני מחלתי לו על כל הצרות שנתגלגלו לי על ידו‪,‬‬ ‫וכתוב לו שאף הוא צריך למחול לי‪ ,‬שכבר לקיתי דיי‪.‬‬ ‫ישבתי דומם ומחריש ולא אמרתי דבר‪ .‬אחר כך הושטתי אצבע‬ ‫לעיני ומחיתי את דמעתי‪ .‬אחר כך אמרתי לה לתהלה‪ ,‬בבקשה‬ ‫ממך‪ ,‬מיום שקרע אביך את התנאים כבר יצאו למעלה מתשעים‬ ‫שנה‪ ,‬כלום סבורה את שעדיין שרגא חי ז ואם הוא חי‪ ,‬כלום‬ ‫נתגלה לך מקומו ז אמרה תהלה‪ ,‬שרגא אינו חי‪ ,‬שרגא מת‪ .‬לפני‬ ‫שלושים שנה נפטר‪ .‬מהיכן אני יודעת שנת פטירתו‪ ,‬אותה שנה‪,‬‬ ‫בז׳ אדר הלכתי להתפלל מנחה‪ ,‬אחר קריאת ההפטרה בשעת‬ ‫הזכרת נשמות שמעתי שמזכירין את שרגא‪ .‬אחר התפילה‬ ‫שאלתי את השמש‪ ,‬שרגא זה שהזכרת מי הוא ז אמר לי‪ ,‬פלוני‬ ‫בן פלוני קרובו ציוד‪ .‬לי להזכירו‪ .‬הלכתי אצל פלוני ושמעתי‬ ‫מה ששמעתי‪.‬‬ ‫אמרתי לה לתהלה‪ ,‬אם שרגא מת היאך את מבקשת לשלוח לו‬ ‫מכתב ? אמרה תהלה‪ ,‬סבור אתה שמרוב שניט נטרפה דעתה של‬ ‫הזקנה‪ ,‬שהיא סומכת על בתי הדואר שהם ימסרו את המכתב‬ ‫לאדם מת‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬אם כן מה תעשי ז‬ ‫עמדה ונטלה את הכד שעל גבי השולחן והגביהתו כלפי מעלה‬ ‫״מתכבדות‪ ,‬מתפארות (על־פי‪ :‬״אני מגדיל ומיקר אתכם לעתיד‬ ‫לבוא״— דברים רבה‪ ,‬ד‪ ,‬י״ב)‪.‬‬ ‫" גדול‪ ,‬מצטיין‪.‬‬

‫ודיברה כמין שיר‪ ,‬אטול את המכתב‪ ,‬ואשיט אותו בהד‪ ,‬ואטול‬ ‫חומר חותם‪ ,‬ואחתום את הכד‪ ,‬ואקח עמי את הכד עם המכתב‪.‬‬ ‫הרהרתי בלבי‪ ,‬ואם תטול את הכד עם המכתב עדיין איני‬ ‫רואה היאך יגיע המכתב אצל שרגא‪ .‬הבטתי עליה ושאלתי‬ ‫אותה‪ ,‬להיכן תטלי את הכד עם המכתב ז שחקה תהלה שחוק‬ ‫מתוק ואמדה בנעימה‪ ,‬להיכן אטול את הכד ז אטול אותו לקברי‪,‬‬ ‫לקברי אטול הכד עם המכתב‪ .‬שם בעולם העליון מכירין את‬ ‫שרגא ויודעים היכן הוא‪ .‬ונאמנים הם שלוחיו של הקדוש ברוך‬ ‫הוא שיגיעו את מכתבי לידו‪ .‬ושוב שחקה תהלה שחוק מתוק‪,‬‬ ‫מעין שחוק של נצחון כתינוקת שניצחה בחכמתה זקנים ממנה‪.‬‬ ‫אחר כך הניחה ראשה על מקלה ודומה היה שהיא מנמנמת‪.‬‬ ‫אחר כך הגביהה ראש והביטה בי בתוקף ואמרה‪ ,‬עכשיו שכל‬ ‫הענין ברור לך יכול אתה לכתוב מעצמך‪ .‬עם שהיא מדברת‬ ‫חזרה והגיחה ראשה על מקלה‪.‬‬ ‫נטלתי את הנוצה וכתבתי‪ .‬לאחר שסיימתי את המכתב הגגיהה‬ ‫תהלה ראשה ואמרה‪ ,‬כבר סיימת ז עמדתי וקראתי לפניה‬ ‫כשהיא עוצמת עיניה‪ ,‬כאילו הסיחה דעתה מכל הענין ואין לה‬ ‫חפץ לשמוע‪ .‬לאחר שסיימתי את הקריאה פתחה עיניה ואמרה‪,‬‬ ‫טוב בני טוב‪ ,‬נתכוונת לדעתי‪ .‬יכולים היו הדברים להכתב‬ ‫באופן אחר‪ ,‬אבל אף כך כפי שכתבת אתה הדברים מבוררים כל‬ ‫צרכם‪ .‬עכשיו בני תן לי את הנוצה ואחתום את שמי על המכתב‬ ‫ואשים את המכתב בכד‪ ,‬אחר כך אלך לאשר את החוזה‪.‬‬ ‫טבלתי את הנוצה בדיו והושטתי לה‪ .‬נטלה את הנוצה וחתמה‬ ‫את שמה‪ .‬אחר כך העבירה את הנוצה על כמה אותיות כדי‬ ‫שיהיו ברורות יותר‪ .‬אחד כך קיפלה את המכתב ונתנה אותו‬ ‫לתוך הכד וכרכה עליו פיסת קלף‪ .‬אחר כך הדליקה נר ונטלה‬ ‫חימר חותם ואחזה אותו אל מול הנר עד שנעשה רך‪ ,‬אחר כך‬ ‫חתמה את הכד בחומר חותם‪ .‬אחר כך עמדה ממקומה והלכה אצל‬ ‫מטתה‪ .‬כשהגיעה אצל מטתה הגביהה את השמיכה והניחה את‬ ‫הכד תחת כד המטה‪ .‬אחר כך הביטה עלי בעינים טובות ואמרה‬ ‫בלשון רך‪ ,‬אזדרז ואלך לאשר את החוזה‪ .‬ברוך תהיה בני שלא‬

‫חשכת טרחתו ממני‪ .‬מכאן ואילך לא אטריחך‪ .‬עם שהיא מדברת‬ ‫יישרה את השמיכה ונטלה את מקלה והלכה אצל הדלת והגביהה‬ ‫עצמה למעלה ונתנה פיה על המזוזה והמתינה לי עד שיצאתי‪.‬‬ ‫יצאה ונעלה את הדלת והלכה בזריזות‪ .‬נטפלתי לה והלכתי‬ ‫אחריה‪.‬‬ ‫דרך הילוכה הביטה בעינים טובות על כל מקום שעברנו ועל‬ ‫כל אדם שעבד עלינו‪ .‬פתאום עמדה ואמרה‪ ,‬אמוד אתה בני‬ ‫היאך מניחים מקומות קדושים שכאלו ויהודים כשרים שכאלו ז‬ ‫ועדיין לא ידעתי להיכן הדברים מגיעים‪ .‬כשהגענו לפרשת‬ ‫דרכים עמדה ואמרה לי שלום‪ .‬אמרתי לה‪ ,‬אלך עמך‪ .‬פסענו כמה‬ ‫פסיעות וחזרה ועמדה ואמרה‪ ,‬כבר הגעתי למקומי‪ .‬שלום‪.‬‬ ‫ראתה שאני מתאמץ לילך עמה ולא אמרה דבר‪ .‬עלתה במעלות‬ ‫הרחבות שעולות לחצר של גחש״א‪ ., 3‬נכנסה ונכנסתי אחריה‪.‬‬ ‫נכנסנו לבית גחש״א‪ ,‬בית פקידות החיים והמתים‪ .‬ישבו להם‬ ‫שני סופרי גחש׳׳א פנקסיהם לפניהם וקולמוסם בידם וישבו‬ ‫וכתבו כשהם מפיחים בכוסות של קהוה שחורה‪ .‬כשראו את‬ ‫תהלה הניחו את קולמוסם ועמדו לכבודה ואמרו ברוכה הבאה‬ ‫ונזדרזו והעמידו לה כסא‪ .‬אמר לה הזקן שבהם‪ ,‬מה זה מביא‬ ‫אותך לכאן ז השיבה ואמרה‪ ,‬לקיים את החוזה באתי‪ .‬אמר לה‪,‬‬ ‫לקיים את החוזה באת‪ ,‬ואנו סבורים שהגיע זמנו לבטלו‪ .‬נבהלה‬ ‫תהלה ואמרה‪ ,‬מה אתה שח ז אמר לה‪ ,‬הלוא כבר הוצאת עצמך‬ ‫מחברת השטארבער״ס** (ההולכים לעולמם)‪ .‬עם שהוא מחייך‬ ‫על בדיחותו פנה ואמר לי‪ ,‬תהלה שתחיה ותאריך ימים ושנים‬ ‫נוהגת לבוא בכל שנה לקיים את שטר המכירה על מקומה שבהר‬ ‫הזיתים‪ .‬כך בשנה שעברה וכך לפני שתי שנים ושלוש שנים‬ ‫ולפני עשר שנים ועשרים שנה ושלושים שנה וכך עתידה היא‬ ‫“ (ראשי־תיבות ג׳מילות ח׳םד ש׳ל א׳מת) — או ״חברא קדישא״ —‬ ‫החברה המטפלת בקבורתם של מתי ישראל‪ .‬ונקראת מצווה זו גמילות‬ ‫חסד של אמת‪ ,‬על שום שאין מקום לצפות מן הנפטר לשום גמול על‬ ‫קיומה‪.‬‬ ‫“ באידיש‪.‬‬

‫לעשות עד ביאת הגואל‪ .‬אמרה תהלה‪ ,‬יבוא הגואל‪ ,‬יבוא‬ ‫הגואל‪ .‬והלואי שימהר ויבוא‪ .‬אבל אני לא אטריחכם יותר‪.‬‬ ‫שאל הסופר בתמיהה‪ ,‬אפשר שאת הולכת לקבוצה‪ ,‬כאותן‬ ‫הצעירות שקורץ להן חלוצות‪ .‬אמרה תהלה‪ ,‬לקבוצה איני‬ ‫הולכת‪ ,‬הולכת אני למקומי‪ .‬אמר הסופר‪ ,‬חוזרת את לחוצה‬ ‫לארץ ז אמרה תהלה‪ ,‬לחוצה לארץ איני חוזרת‪ ,‬חוזרת אני‬ ‫למקום שבאתי משם‪ ,‬כמו שנאמר ואל העפר תשוב‪ .85‬צייץ‬ ‫הסופר בשפתיו ואמר‪ ,‬נא נא נא‪ ,‬מצורה את שמא אין לחברא‬ ‫קדישא מה יעשו‪ .‬אם את שומעת לי המתיני עוד עשרים שלו­‬ ‫שים שנה‪ .‬מה כל החפזון ד‪.‬זה ז לחשה ואמדה‪ ,‬כבר זימנתי לי את‬ ‫הממהרות והמרחצות ‪ 8,‬ואין דרך ארץ לשחק באותן הנשים‬ ‫הטובות‪ .‬נתעגמו פניו של הסופר וניכר שהיה מצטער‪ .‬אחר כך‬ ‫אמר‪ ,‬כמה טוב לנו לראותך עמנו כאן‪ ,‬שכל זמן שאנו רואים‬ ‫אותם יש לנו דוגמא של חיים ארוכים‪ ,‬ועכשיו שאת מבקשת‬ ‫להניח אותנו חס ושלום כאילו את נוטלת ממנו הדוגמא‪ .‬אמרה‬ ‫תהלה‪ ,‬אם עדיין יש לי שנים לחיות הריני נותנן לך ולכל מי‬ ‫שחפץ חיים‪ .‬הא לך החוזה‪ ,‬חתום עליו‪.‬‬ ‫לאחר שחתם הסופד על שטר המכירה נטלתו תהלה והניחתו‬ ‫בבגדה ואמרה‪ ,‬מכאן ולהבא לא אטריחכם‪ .‬יהי השם עמכם‬ ‫יהודים יקרים‪ ,‬עתה אלך למקומי‪ .‬עמדה והלכה אצל הדלת‬ ‫ועמדה והגביהה פיה עד למזוזה‪ ,‬נשקה את המזוזה ויצאה‪.‬‬ ‫ראתה שאני הולך עמה עמדה ואמרה‪ ,‬חזור לעסקיו בני‪.‬‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬כשאמרת לי לאשר את החוזה את הולכת סבור‬ ‫הייתי לחוזה של ביתך נתכוונת‪ ,‬ולבסוף‪ .‬נפלה לתוך דברי‬ ‫ואמרה‪ ,‬ולבסוף הלכתי לאשר את החוזה על בית עולמי‪ .‬הלואי‬ ‫שלא אצטרך לדור שם הרבה ואקום עם כל מתי ישראל‪., 7‬‬ ‫*• על־פי הכתוב בבראשית ג‪ /‬י״ט‪.‬‬ ‫“ הנשים המטפלות ברזזיצתה ובטיהורה של גופת הנפטרת לפני‬ ‫הלבשתה בתכריכים‪.‬‬ ‫י* בתחיית המתים לעתיד לבוא‪ ,‬״בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתב­‬ ‫דו שמו״ וכו׳(רמב״ם)‪.‬‬

‫שלום לך בני‪ .‬בהולה אני לביתי‪ ,‬בודאי הבר ממתינות לי‬ ‫המרחצות והמטהרות‪ .‬עמדתי דומם ומחריש והיא הלהה ונתעלמה‬ ‫בין הבתים והסימטאות‪.‬‬ ‫בבוקר הלהתי לעיר לראות את שלום תהלה‪ .‬מצאני אותו הבט‬ ‫שהראתה לי תהלה את ביתו‪ .‬עמד ומשבני בדברים‪ .‬כשפירשתי‬ ‫ממנו ביקש ללוותני‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬איני הולך לביתי‪ ,‬הולך אני‬ ‫אצל תהלה‪ .‬אמר לי‪ ,‬תלך אחר מאה ועשרים שנה‪ .‬ראה שאני‬ ‫תמיה‪ .‬הוסיף ואמר‪ ,‬אתה תחיה‪ .‬אותה צדקת עזבה אותנו‪.‬‬ ‫נפטרתי והלכתי לי‪ ,‬כשאני מהרהר והולך‪ ,‬תהלה נפטרה והלכה‬ ‫לה‪ ,‬נפטרה והלכה לה‪ .‬ביני ביני נמצאתי אצל ביתה של תהלה‪.‬‬ ‫פתחתי את דלת חדרה ונכנסתי‪.‬‬ ‫מנוחת השקט היתד‪ .‬בחדר‪ ,‬כבחדר תפילה לאחר התפילה‪ .‬ועל‬ ‫קרקע החדר ניגרו שיירי המים שטיהרו בהם את תהלה‪.‬‬

‫ה ש ני ם ה ט ו ב ו ת‬

‫כשעליתי לירושלים נתארחתי אצל אדם אחד‪ .‬כיבדני הרבה‬ ‫ועשה לי סעודה גדולה והושיבני אצל אביו בראש וכל מאכל‬ ‫שהביאו לפנינו היה הזקן הזה שמח עליו ואומר יערב לך יבשם‬ ‫לו שגידולו בארץ ישראל ובמשנה הוא נזכר‪ ,‬כאותה ששני­‬ ‫נו׳ מגרגר‪ 2‬באשכול ופורט‪ 3‬ברמון וסופת* באבטיח‪ .‬שמחתי‬ ‫שזכיתי להתארח אצל אנשים מסויימים יראי ה׳ וחושבי שמוי‪.‬‬ ‫אמרתי להם‪ ,‬רבותי אשריכם ואשרי חלקי שזכיתי ליסב עמכם‪.‬‬ ‫שיראי השם ואנשי מעשה כשהם נוטלים ידיהם חוזרים מתור כך‬ ‫על הלכות נטילת ידים‪ ,6‬בוצעים על הפת חוזרים מתוך כך על‬ ‫הלכות בציעת הפת‪ ,7‬וכשהם אוכלים ושותים חוזרים מתוך כך‬ ‫על הלכות ברכות הנהניף‪ ,‬וכשהם עושים מצוה חוזרים על‬ ‫הלכות אותה מצוה‪ ,‬ואתם מזכירים על כל מין ומין ועל כל‬ ‫תבשיל ותבשיל שהוא בא לפניכם מקום גידולו בארץ ישראל‬ ‫ומקומו בדברי רבותינו זכרונם לברכה׳ עלי ועליכם אמרו‬ ‫באבות‪ 9‬כאילו אכלו משולחנו של מקום‪.‬‬ ‫לאחר שאכלנו ושתינו נטל הזקן את הכוס ובירך בקול צלול‬ ‫ונאה‪ ,‬ונהניתי מן הקול כשם שנהניתי מן המברך וראיתי שהוא‬ ‫יודע לברך ולו נאה לברך‪ .‬ומנהג גדול דאיתי אצלו בברכת‬ ‫• למדנו במשנה (מעשרות ג‪ /‬ט׳)‪.‬‬ ‫י מלקט גרגר־גרגר‪.‬‬ ‫* כמו פורד‪ ,‬כלומר ‪ :‬נוטל פרד־פרד מן הרימון‪.‬‬ ‫‪ 4‬חותך וזתיכות־חתיכות‪.‬‬ ‫* על פי מלאכי ג‪ /‬ט״ו‪.‬‬ ‫‪ " 4‬כ ל אלו הלכות בשולחן ערוך חלק אורח חיים‪ ,‬העוסקות‬ ‫בדיני נטילת ידים לסעודה‪ ,‬בציעת הפת (חיתוך הלחם) והברכות על‬ ‫כל דבר מאכל ומשקה ועל שאר דברים שנהנים מהם‪ ,‬כגון בשמים וכו׳‪.‬‬ ‫• מסכת אבות פרק ג׳‪ ,‬־משנה ג׳‪.‬‬

‫הארץ‪ “,‬שנתן מים לתוך הכוס‪ ,10‬להודיע שבח ארץ ישראל‬ ‫שיינה חזק‪ .‬שמחתי בלבי ואמרתי‪ ,‬אשריך ארץ שכל סנה שאדם‬ ‫פונה בך לומד תורה ונימוסץ‪.‬‬ ‫כיון שהגיע לברכת הטוב והמיטיב״ שמעתי שהוא אומר הרח­‬ ‫מן הוא יברך את אבי מורי נ‪ .,‬אמרתי לי‪ ,‬אני השוויתי כבודו‬ ‫לכבודם של חסידים ואנשי מעשה ועכשיו שומע אני שאפילו‬ ‫למעלת בינונים לא הגיע‪ .‬אני אמרתי שהוא יודע לברך ולו‬ ‫נאה לברך ועכשיו שומע אני שאפילו פירוש המלות אינו מבין‪.‬‬ ‫וכי זקן של שבעים שנה אביו חי‪ ,‬שהוא אומר הרחמן הוא יברך‬ ‫את אבי‪ ,‬אלא עם הארץ הוא ואינו יודע פירוש המלות‪ ,‬והואיל‬ ‫וכתוב בסידור הרחמן הוא יברך את אבי הוא אומד הרחמן‬ ‫הוא יברך את אבי‪ .‬אוי לו לזה שהוא מברך את אביו בשעה‬ ‫שאביו יושב בגיהנם ונענש על ידו‪ ,‬שכל המניח אחריו בן עם‬ ‫הארץ‪ 15‬אפילו הוא מנוהלי העולם הבא מביאים אוחו לגיהנם‬ ‫ומענישים אותו מפני שלא לימד את בנו תורה‪.‬‬ ‫ב‬ ‫עד שלא סיים הזקן את ברכת המזון נכנס אדם אחד זריז בהלי­‬ ‫כתו וקומתו זקופה ופניו כפני בחוד וזקן שחור מקיף את פניו‬ ‫**ברכה שניה של ברכת המזון‪ ,‬הפותחת במלים‪ :‬״נודה לד״ וכר‪,‬‬ ‫ומסיימת בברכה ״על הארץ ועל המזון״‪ .‬לדעת ר׳ יוסף קארי (שולחן‬ ‫ערוד אורח חייט סימן קפ״ג) יש ליתן את היין בכוס של ברכה חי‬ ‫(כלומר‪ ,‬בלתי מזוג במים)‪ ,‬עד שמגיע לברכת הארץ‪ ,‬ורק אז מוזגו‬ ‫במים‪ ,‬כדי להודיע בכך שבח ארץ ישראל שיינה חזק ואין לשתותו‬ ‫בלתי מזוג‪ .‬זה כנראה מנהגם של יהודי ספרד‪ ,‬ואילו בקהילות אשכנז‬ ‫לא נהגו כך‪.‬‬ ‫“הברכה האחרונה של ברכת המזון (ברכה זו ביבנה תיקנוה‪ ,‬ראה‬ ‫ברכות נדה‪ ,‬ב׳)‪.‬‬ ‫‪ 11‬בברכה זו‪ ,‬בנים הסמוכים על שולחן הוריהם אומרים‪ :‬״הרחמן‬ ‫הוא יברך את אבי מורי בעל הבית הזה״‪.‬‬ ‫” עיין קהלת רבה ד׳‪ ,‬א׳‪.‬‬

‫כמין חצי עיגול וכובע של סמוט*‪ 1‬לראשו ומעיל לבן מכסה‬ ‫את גופו עד למטה מרגליו ואבנט רחב כפול ומכופל מקוסל‬ ‫על גבי כרסו ואדרת של סמוט ירוקה ככרתי‪ 15‬על גבי מעילו‬ ‫ושתי ידיו נעוצות לו באבנטו‪ .‬פוזמקאותיו לבנים ואנפילאות‬ ‫של עור לרגליו והוא קל ברגליו עד שנראה כאילו אנפילאותיו‬ ‫רצות אחריו ואינן יכולות להגיעו‪ .‬כיון שראו אותו המסובין‬ ‫קמו כולם מפניו‪ ,‬לא קימה של זה כקימה של זה‪ .‬בנו של הזקן‬ ‫מקצתו מזדקף מקצתו יושב‪ ,‬ואותו זקן קם קימה שיש בה‬ ‫הידורי‪ 1‬ולאחר שסיים את ברכת המזון עמד מכסאו והניח את‬ ‫מקומו בשביל האורח‪ .‬אמר לו האורח לזקן‪ ,‬שב בני שב‪ .‬אבל‬ ‫הזקן עמד בענוה ונטל קומץ טביקי‪ *7‬והריח כדי לחזק כחו‬ ‫שיהא יכול לעמוד על רגליו‪ ,‬מפני שהטביקי מסיגה את הליאות‬ ‫והמתין לו לאורח עד שישב‪ .‬בא לו האורח וישב על הכסא‬ ‫ושמט את הכסת מתחתיו ובלשון של חיבה אמר‪ ,‬נתמעטו הדר‬ ‫רות ונתרפה הגוף וירדה תשישות כח לעולם‪ .‬אדם יושב על‬ ‫כסא מציע לו כדים וכסתות‪ .‬זכורני שהיינו יושבים על גבי‬ ‫אבנים ולא אמר אדם לחבירו קשה לי הישיבה‪ .‬לאחר שישב שאל‪.‬‬ ‫יש כאן מה לסעוד ז הביאו לסניו פת קיבר ‪ ,,‬וזיתים ובצלים‬ ‫וקיתון של מים‪ .‬אמרתי לי כמה משונים מעשיהם של אלה‪.‬‬ ‫השולחן מלא כל טוב והוא שואל יש כאן במה לסעוד ז הם‬ ‫סועדים סולת ושותים יין המשובח שבמדינות ואותו מאכילים‬ ‫סת קיבר ומים‪ .‬נטל את ידיו והניף את לחמו•‪ 1‬בשמחה ובירך‬ ‫על לחמו בשמחה שלא ראיתי שמחד‪ .‬שכזו אפילו אצל שרים‬ ‫“ קטיפה (בלשון יידיש)‪.‬‬ ‫** צבע ירוק (כרתי — תרגום של חציר‪ .‬ראה משנה ברכות א‪ /‬ב׳)‪.‬‬ ‫"כלומר‪ ,‬קימה שיש בה כיבוד מיוחד‪ .‬על דרך הכתוב (ויקרא י״ט‪,‬‬ ‫ל״ב) ‪ :‬״מפני שיבה ת קו ם ו ה ד ר ת פני זקן‪.‬‬ ‫” טבק הרחה‪.‬‬ ‫"לחם גס שנאפה מקמח בלתי מנופה ומלא סובין (מן הרומית»‬ ‫קיבריה— מזון פשוט)‪.‬‬ ‫י‪ ,‬נוהגים להגביה קצת את הלחם מן השולחן לפני ברכת ״המוציא״‪.‬‬

‫ודוכסים ששולחנם מלא כל מיני מגדים ויינות טובים ומשובחים‬ ‫והיה טוחן בשיניו ואוכל להנאתו‪ ,‬עד שנפתח לבי והייתי חומד‬ ‫ומתאוה לחזור ולאכול‪ .‬והם עומדים לפניו בידאה ובכבוד כבני‬ ‫אדם שמחזיקים טובה למי שגדול מהם שבא וישב עמהם‪.‬‬ ‫אמרתי מה נפשכם‪ ,20‬אם חשוב הוא בעיניכם למה לא נתתם‬ ‫לו ממה שאתם אכלתם ? לא הייתם נהנים מכל טוב ז אתם הם‬ ‫בני אברהם שאתם יושבים במקומו של אברהם‪ 21‬ואינכם‬ ‫מקיימים מעשה אברהם‪ .‬שלושה שוורים‪ 22‬שחט אברהם אבינו‬ ‫לשלשה בני אדם ולא מצינו שהוא אכל באותו היום אפילו‬ ‫כזית*‪ .2‬בא לבי ונעשה סניגור להם‪ .‬אמרתי ללבי יודע אתה‬ ‫ללמד עליהם זכות ז אמר לי הן‪ .‬אמרתי ואם אשאלך אתה‬ ‫משיב ? אמר הן‪ .‬אמרתי אם כן אמור‪ .‬התחיל לבי משבח ואומר‪,‬‬ ‫אשריהם לישראל שהם יושבים בארץ ישראל‪ ,‬שהם משובחים‬ ‫מכל ישראל בתודה במצוות ובמעשים טובים ואפילו העני‬ ‫שבהם מחסר ממזונותיו ונותן מפיו לעני‪ ,‬אט כן למה לא נתנו‬ ‫לו ממה שאכלו‪ ,‬אלא אדם זה צדיק הוא שממעט בתענוגיו ואינו‬ ‫אוכל דבר מיותר‪ ,‬אפשר שולחן אלקים‪ 24‬חרב ונחת שולחנו‬ ‫מלא דשן‪.‬‬ ‫אבל דעתי לא הסכימה עם לבי‪ ,‬הרי הוא אוכל לתיאבון ואינו‬ ‫מתאנח מתוך אכילתו ואינו מכוין כוונות ונהנה ושמח ומתלו*‬ ‫צץ וקורא לזקן בני‪ .‬ואם צדיק הוא היאך הוא מתלוצץ‪ ,‬והרי‬ ‫חכמינו זכדונם לברכה דימו שולחנו של אדם למזבח‪ .25‬הרכנתי‬ ‫את ראשי בפני הזקן ואמרתי לו‪ ,‬הרשני ואומר לפניו דבר‪.‬‬ ‫"ביטוי תלמודי בהוראה‪ :‬מה אתם סבורים‪ ,‬אם כך‪ ...‬ואם כך‪...‬‬ ‫“ כלומר בארץ ישראל‪ ,‬שאברהם ישב בה‪.‬‬ ‫"על פי דרש חז״ל שחט אברהם שלושה שוורים כדי להאכיל את‬ ‫המלאכים שלוש לשונות בחרדל (בראשית י״ח‪ ,‬א׳—ח׳ ; בבא מציעא‬ ‫פ״ו‪ ,‬ב׳)‪.‬‬ ‫“ דבר מועט‪ .‬בהלכה — שיעור קטן כגודל זית‪.‬‬ ‫“ כינוי למזבח (מלאכי א‪ /‬ז׳‪ ,‬י״ב)‪ .‬כלומר‪ ,‬בית המקדש עומד‬ ‫בחורבנו‪ ,‬וזה ייטיב לבו במאכלות דשנים‪.‬‬ ‫"ראה משנה אבות ג׳‪ ,‬ד׳‪.‬‬

‫אמד לי‪ ,‬אמוד‪ .‬אמדתי לו‪ ,‬תמה אני עליך שאתה זקן ועומד‬ ‫מפני צעיר‪ .‬ביוד השם שבירושלים אנו ולא אצל סבי דבי‬ ‫אתונא•‪ .2‬או שמא זכינו לעקבות המשיח שאמרו בסוף סוטה‬ ‫שבעקבות המשיח זקנים יעמדו מפני קטנים‪ .27‬התחילו הם‬ ‫שוחקים‪ .‬אמרתי להם‪ ,‬מחייכים*‪ 2‬אתם בי‪ .‬אמרו לי‪ ,‬חם ושלום‪.‬‬ ‫אמדתי להם‪ ,‬אתם חייכתם בי ואמרתם חם ושלום אין אנו‬ ‫מחייכים בד‪ ,‬אף לבי אמר לי אין אתם עושים דבר שלא כדין‪.‬‬ ‫אבל מה אעשה ואין עיני שוות עם לבי‪ .‬אמר לי הזקן‪ ,‬ואם אומר‬ ‫לך דבר מן התורה לא תקפיד עלי ז אמרתי לו‪ ,‬דרך ארץ קדמה‬ ‫לתורה•‪ ,2‬ולא עוד אלא והדרת פני זקן״* מקרא מלא בתורה‪.‬‬ ‫אמר לי אותו זקן‪ ,‬וכי לא ציותה התורה כבד את אביך ? ואילו‬ ‫זקן אחר בא הייתי עומד מפניו ומניח לו את מקומי ונוהג בו‬ ‫כבוד ואומר לו שב בטובתך שב‪ ,‬ועכשיו שאבי הוא היאך לא‬ ‫אעמיד מפניו ולא אניח לו את מקומי ולא אנהג בו כבוד‪ .‬עד‬ ‫שאני תמיד‪ .‬בלבי ותוהה אמר לי בנו של אותו זקן רואה‬ ‫אני שאין אתה יודע שאביו של אבא הוא‪ ,‬עכשיו שאתה יודע‬ ‫שאביו של אבא הוא הוד‪ .‬אומר שיפה עשינו וכדין עשינו‪.‬‬ ‫אמדתי לו‪ ,‬תשובה ניצחת השבתם לי ומתוך תשובתכם אני‬ ‫בא לשאול עליכם שאלה שהיתה עמי לשאול ולא שאלתי‪.‬‬ ‫אמר לי‪ ,‬מהי שאלתך ז אמרתי להם‪ ,‬כבוד שאתם נוהגים‬ ‫באביכם ודאי כדין הוא אבל עדיין לא הגעתם לחצי כבוד‪ .‬אתם‬ ‫אכלתם כל מיני מעדנים ושתיתם יין ישן ולאבא לא נתתם‬ ‫לא מעדנים ולא יין ישן אלא פת קיבר וזיתים ובצלים ומים‪.‬‬ ‫״ שאינם נוהגים כבו®׳ בזקנים (ראה מדרש איכה רבה א׳)‪.‬‬ ‫” מאמר הז״ל במסכת סוטה מ״ט‪ ,‬ב׳‪ :‬״בעקבות משיוזא וווצפא‬ ‫יסגא״ — בעקבות המשיח תגדל החוצפה — וכר ונו‪ /‬״נערים פני‬ ‫זקנים ילבינו‪ ,‬זקנים יעמדו מפני קטנים״‪ ,‬וכר‪.‬‬ ‫“ כלומר‪ ,‬צוחקים אתם לי‪.‬‬ ‫"מאמר חז״ל במדרש ויקרא רבה ט׳‪ ,‬ג׳‪ .‬כלומר‪ ,‬החובה לנהוג‬ ‫בנימוסים נאים קדמה למתן תורה‪.‬‬ ‫** כתוב הוא בויקרא י״ט‪ ,‬ל״ב‪.‬‬

‫פשט אביו של הזקן את שתי ידיו וטפח ידו בידו ואמר‪ ,‬בני‬ ‫בני אף אתה באותה טעות שכל העולם טועה‪ .‬סבור אתה שאכי­‬ ‫לת מעדנים מעלה היא ובאמת אינה אלא עונש‪ .‬משל לחולה‬ ‫שמאכילים אותו מיני גמאים‪ 31‬ואין לו הנאה מהם‪ ,‬אוכל הוא‬ ‫מזה הוא מתאוה לזה‪ ,‬נפשו ריקה ופניו מוריקים‪ ,‬אבל אדם בריא‬ ‫אוכל לחם ושותה מים ונהנה ושמח‪ ,‬נפשו מלאה ופניו צהובים‪,‬‬ ‫ויותר שהגוף בריא הוא מואס בתפנוקים ובוחר במאכלים‬ ‫הפשוטים‪.‬‬ ‫עמדתי תוהה ומסתכל באותו סבא שהוא כבחור בפני בנו ואמ­‬ ‫רתי‪ ,‬אפשר זה בנו של זה‪ ,‬וכי יש אב שהוא נראה צעיר מבנו ז‬ ‫פתח אביו של אותו זקן ואמר‪ ,‬כמה נתמעטו הדורות ונתרופף‬ ‫העולם‪ .‬אדם מישראל שאינו כפוף כשופר ואינו גונח מלבו‬ ‫ואין איבריו מרתתים ואין עצמותיו דוחפות וידיו ורגליו ברשו­‬ ‫תו ושולט על גופו אפילו הוא זקן כנגד עשרה זקנים אין‬ ‫מאמינים שהוא זקן‪ .‬אבל לא כדורות האחרונים דורות הראשו­‬ ‫נים‪ .‬דורות הראשונים היו יושבים בארץ ישראל מתוך צער‬ ‫ומתוך שעבוד ומתוך טלטול ומתוך טירוף ומתוך הדוחק ומתוך‬ ‫חוסר מזונות ונותנים שבח והודיה לשמו אשרינו מה טוב‬ ‫חלקינו שאנו משכימים ומעריבים‪ 52‬בירושלים ויושבים לפניך‬ ‫בירושלים ולומדים תורה בירושלים‪ ,‬ומתוך שהיו שמחים בחלקם‬ ‫ושמחים בישיבתם ולא בעטו בי‪0‬ורים‪32‬א היו פניהם צהובות‬ ‫וגופם ברזל‪ ,‬מוסיפים כח ומאריכים ימים‪ .‬דורות האחרונים בני‬ ‫אדם יגעים ואין מסתפקין‪ ,‬ואט חסר להם דבר אחד מכל‬ ‫תענוגי העולם הזה מיד הם כועסים עד שגופם מעלה חלודה‪ .‬יום‬ ‫‪ 31‬דברי מתיקה‪ .‬וראה מדרש רבה אסתר א׳ ‪ :‬״מיני גמאין האכילה‬ ‫אותן [ושתי המלכה את אורחותיה]‪ .‬רבי ^ז ק אומר ‪ :‬מיני מתוקים‬ ‫האכילה אותן״‪.‬‬ ‫“ על פי נוסח התפילה (בברכות השחר) ‪ :‬״אשרינו מה טוב חלקנו‬ ‫ומה נעים גורלנו וכר‪ ,‬אשרינו שאנחנו משכימים ומעריבים בבתי‬ ‫כנסיות ובתי מדרשות״ וכר‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬לא באו בטרוניות ובטענות ; קיבלו יסורים באהבה‪.‬‬

‫אחד רוצים לירד למצרים‪ ,‬יום אחד לכרכי הים‪ ,‬יום אחד לצפון‬ ‫יום אחד לדרום‪ .‬נשבה הרוח מיד הם צועקים אוי רגלינו‬ ‫מתמוטטות‪ ,‬זרחה החמה מיד אבוי שינים‪ .‬שבפינו מתמוגגות‪,‬‬ ‫אוי לנו שאנו כאן ואבוי לנו שיצאנו משם‪ ,‬אילו היינו שם‬ ‫היינו כובשים את ראשינו בקרח ומתכסים בשלג‪ .‬והם אינם יוד­‬ ‫עים שארץ ישראל מעולה מכל הארצות‪ ,‬שאין לך כל עיר ועיר‬ ‫בארץ ישראל שאין לה אקלים שלה‪ ,‬מה שאין כן בכל הארצות‪.‬‬ ‫שכל ארץ יש לה אקלים שלה‪ .‬ירושלים מעולה ממנה שאתה‬ ‫טועם בה כל האקלימים שבעולם‪ ,‬שאין לך כל שכונה ושכונה‬ ‫בירושלים שאין אתה מוצא הפרש באויר‪ ,‬שמשחרב בית המקדש‬ ‫נצטמצמה הארץ‪ .‬פעם זוזזת ירדתי ליפו‪ ,‬בדרך אמר לי בעל‬ ‫העגלה פשוט את גלימתך שאנו נכנסים לאקלים חם‪ .‬חם ושלום‬ ‫שאני מזלזל את האחרונים וקושר להם שם רע‪ ,‬זכאים חלקיהם‬ ‫שהם יושבים בארץ ישראל‪ ,‬שכל הדר בארץ ישראל נקרא‬ ‫צדיק אפילו לכאורה אינו צדיק‪ ,‬שאילו לא היה צדיק היתד‪.‬‬ ‫הארץ מקיאה אותו כמו שנאמר ותקיא הארץ את יושביה ”‬ ‫ומאחר שאינה מקיאה אותו בהכרח שהוא צדיק אפילו הוא‬ ‫בחזקת רשע‪ .‬אבל בוא ואגלה לך רז זה‪ ,‬יודע היה הקדוש ברוך‬ ‫הוא בבניו שמתאווים לעמוד כפלטין שלו‪4‬נ והם מועטים ונתן‬ ‫בהם כח כדי שיעמדו בפני הליסטים ובפני הגייסות ובפני בני‬ ‫אדם רעים ובפני חיות רעות‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬ברוך שמסר פלטין שלו‬ ‫לשומרים שכמותך‪ .‬אשריך שזכית וברוך המקום שזיכך לכך‪.‬‬ ‫באותה שעה למדתי ממנו שבעה דברים‪ .‬למדתי מפני מה אמר‬ ‫אותו זקן הרחמן הוא יברך את אבי‪ ,‬מפני שאביו חי‪ .‬ולמדתי‬ ‫מפני מה אכלו הם מעדנים ושתו יין ולו לא נת^ו אלא מאכלים‬ ‫קשים ומים‪ ,‬מפני שמיני גמאים עונש‪ ,‬אבל אדם בריא אוכל‬ ‫לחג! בשעת רעבונו ושותה מים בשעת צמאונו‪ .‬ולמדתי מפגי‬ ‫מה אביו של אותו זקן דומה לבחור‪ ,‬מפני שהוא מדורות הרא*‬ ‫“ כתוב הוא בויקרא י״ח‪ ,‬כ״ה‪.‬‬ ‫*• בארמונו‪ ,‬כלומר בארץ ישראל שהיא פלטין של מלך‪.‬‬

‫שונים גבורי כח עושי דברו*‪ 3‬שהשליכו נפשם מנגד ובלבד‬ ‫שיסתופפו בחצרות קדשו ונתן בהם הקדוש בדון הוא •כח‬ ‫לעמוד‪ .‬ולמדתי מפני מה דורות האחרונים יגעים וחלשים‪ ,‬מפני‬ ‫שאינם מוצאים קורת רוח בישיבתם‪ .‬ולמדתי מפני מה טועמים‬ ‫בארץ ישראל כל האקלימים שבעולם‪ ,‬מפני שנצטמצמה הארז‪.‬‬ ‫ולמדתי שכל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק אפילו הוא בחזקת‬ ‫רשע‪.‬‬ ‫אכל הזקן את לחמו בשמחה עד שנעשו פניו צהובות ושתה‬ ‫מים בכלי חרם ונטל מים אחרונים ו בייד על המזון בקול תודה‪.‬‬ ‫זהו הקול של זקני ירושלים ששמחים ליתן שבח והודיה לשמו‬ ‫על כל כזית ״המוציא״ ‪ 3,‬שהוא נותן להם‪ .‬כל שלא שמע קול‬ ‫זקני ירושלים בברכת המזון לא שמע קול תודה וברכה מימיו‪.‬‬ ‫ג‬ ‫בוא וראה‪ .‬כיון שהגיע להרחמן עצם את עיניו וקרא בנעימה‬ ‫הרחמן הוא יברך את אבי מורי‪ .‬ישבתי תוהה בדעתי ואמרתי‬ ‫נראה כתלמיד חכם וקורא כעם הארץ‪ ,‬מברך ואינו יודע מה‬ ‫מברך‪ .‬וכי זקן זה שיש לו בנים ובני בנים‪ ,‬הוא זקן ובנו זקן‬ ‫ובן בנו אף הוא אינו מרקע על ידיו ועל רגליו כתינוק אפשר‬ ‫אביו חי ז אבל הואיל וזקן הוא וממלא את ימיו בירושלים‬ ‫אשב עמו‪ ,‬שמא אמצא בפיו דבר לשמוע‪ .‬המתנתי לו עד‬ ‫שסיים ברכת המזון‪.‬‬ ‫לאחר שסיים ברכת המזון אמרתי לו אני רוצה לשאול אותך‬ ‫דבר אחד ומתיירא אני שמא אטריחך‪ .‬אמר לי‪ ,‬בני אם אתה‬ ‫שואלני דבר של טעם מפני מה אתה מתיירא שתטריחני‪.‬‬ ‫אמרתי לו‪ ,‬יודע אני שמזקני ירושלים אתה ואין לך כל דבר‬ ‫ודבר שנעשה בירושלים שאין לבי שוקק לשמוע‪ ,‬אפשר נשתמרו‬ ‫"כתוב בתהלים ק״ג‪ ,‬פ׳‪.‬‬ ‫**כלומר‪ ,‬על כל פירור לחם‪( .‬על שום הברכה ״המוציא לחם מן‬ ‫הארץ״ שמברכים בבציעת הפת)‪.‬‬

‫בלבך דברים שנעשו בירושלים‪ ,‬חייו כל דבר ודבר שאני שומע‬ ‫על ירושלים אני משימו על לבי‪ .‬מיד האיר לי פנים ואמר‪,‬‬ ‫משל לעבד שזכה לעמוד בפלטין של מלך‪ ,‬כלום יש לו הנאה‬ ‫יותר מזו שהוא מססר כל אותה הטובה שראו עיניו ושמעו‬ ‫אזניו בין כתלי הפלטין‪ .‬ברוך המקום ברוך הוא שרחמיו מרובים‬ ‫על ישראל‪ ,‬אף על פי שקלקלו' ‪ ,‬הוא פותח לפניהם שערי‬ ‫ירושלים‪ ,‬כמו שנאמר באו שעריו בתודה ‪ .,,‬ואלמלא מקרא‬ ‫שנאמר אי אפשר לאמרו‪ ,‬כאדם שמושך את הבריות אצלו‪ .‬ומיד‬ ‫התחיל מספר לי דברים מימות חסידים הראשונים שלא נראה‬ ‫בימיהם דבר אחרי ‪ ,‬בארץ ישראל‪ .‬וכך היה מספר והולך‪,‬‬ ‫ושיחתו מתובלת במקרא ומשנה הלכות ואגדות‪ .‬אמרתי לעצמי‪,‬‬ ‫אשאל אותו מפני מה אמר הרחמן הוא יברך את אבי‪ ,‬כלום‬ ‫מזכידין נשמות בברכת המזון ז אבל הואיל וסיפר דברים שהיי­‬ ‫תי מתאווה לשמוע לא הפסקתיו‪ ,‬שמא יקפוץ מענין לענין‬ ‫ומדבר לדבר ואין לך קשה לאוזן כקפיצה מענין לענין ומדבר‬ ‫לדבר‪ .‬בתוך הדברים הגיע לענין גדול ולא היה מסודר בפיו‪.‬‬ ‫אמר לי דבר זה אירע לפני תשעים שנה‪ .‬זכורני שהייתי בן שלוש‬ ‫והייתי רכוב על כתפו של אבא וטפח לי אבא על פני ואמר לי‬ ‫לא שהיית ראוי להלקות לקית אלא כדי שתזכור שהיית‬ ‫באותו מעמד‪ ,‬עכשיו אי אתה יודע מה שראית אבל לעתיד אתה‬ ‫נזכר ושמח‪ .‬רצונך לשמוע דבר ברור שאל את אבי ויגדר‪ .‬אמר ­‬ ‫תי לו‪ ,‬בבקשה ממך חזור על מה שאמרת‪ .‬כמדומני שלא שמע­‬ ‫תי יפה‪ .‬אמר לי‪ ,‬עד כאן אתה יכול לשאול אותי‪ ,‬מכאן ואילך‬ ‫אתה צריך לאבי שהוא זכרן ושמח לספר‪ .‬על אותה שעה‬ ‫אמרתי‪ ,‬יפה אמר שלמה אל תבהל על פיך‪ .40‬עד ששאלתי כלום‬ ‫מזכירין נשמות בברכת המזון בא זה והודיעני שאביו חי‪ .‬אמרתי‬

‫״ שחטאו‪.‬‬ ‫“ תהלים ק׳‪ ,‬ד׳‪.‬‬ ‫” בינוי לחזיר‪.‬‬ ‫" קהלת ה׳‪ ,‬א׳‪.‬‬

‫לו‪ ,‬העבודה‪ 41‬שאני רץ אצלו אפילו מסוף ירושלים ועד סוסה‪.‬‬ ‫אמר לי‪ ,‬אפילו אתה עושה לד כנפים כנשר אי אתה יבול להגיע‬ ‫למקומו‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬למה ז אמר לי‪ ,‬מנהג גדול יש לו לאבא‬ ‫שכל יום ויום לאחר שהוא מסיים את תפילתו הוא מהזר‬ ‫מסוף ירושלים ועד סופה‪ ,‬לקיים מה שנאמר סבו ציון והקי­‬ ‫פוה‪ ,42‬ועד שאתה מגיע למקום זה הוא עומד במקום אחר‪ ,‬ועד‬ ‫שאתה מגיע לצופים" הוא עומד בהר הזיתים‪ ,‬ועד שאתה‬ ‫עולה להר הזיתים הוא עומד במגדל דוד‪ ,‬ועד שאתה מגיע‬ ‫למגדל דוד הוא עומד אצל קברי סנהדרי קטנה‪ .‬ועד שאתה‬ ‫מגיע אצל סנהדדי קטנה הוא עומד אצל סנהדרי גדולה‪ .‬אף אנו‬ ‫רוצים לעשות כן‪ ,‬אבל מה געשה ואין בנו כח‪ .‬אם כן במה‬ ‫נקיים סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה‪ ,‬בוא ונספר‪ 44‬גדולתה‬ ‫של ירושלים שסבב אותה הקדוש ברוך הוא לישראל אף על פי‬ ‫שהקיפוה לאומות העולם‪.‬‬ ‫ד‬ ‫עד שאנו משיחים נכנם אדם אחד‪ ,‬זקנו מגודל ופיאותיו סדורות‬ ‫לו תלתלים ועיניו כשתי יונים ופניו מאירים כשערי מזרח‬ ‫וחיוך אינו פוסק מפיו ותארו כתואר המלך ומלבושיו פשוטים‬ ‫כמנהג פשוטי העם‪ .‬כיון ששמעו קול רגליו עמדו מפניו‪ .‬לא‬ ‫כקימתו של זה קימתו של זה‪ .‬הזקן קם קימה שיש בה הידור‪,‬‬ ‫מה שאין כן בנו שמקצתו מזדקף מקצתו יושב‪ ,‬שלא היה יכול‬ ‫לעמוד על רגליו הרבה‪ .‬הסבא נזדקף כנחש והרכין ראשו בנחת‪,‬‬ ‫מה שאין כן בנו שראשו מונח על כתפיו אחרי אכילתו ואינו‬ ‫שולט בו כשירצה‪ .‬נכנם ואמר‪ ,‬ברוכים הנמצאים‪ .‬עמדו ואמת‪,‬‬ ‫ברוך הבא‪.‬‬ ‫י* לשון שבועה מקובלת בתלמוד ‪ :‬שבועה בעבודת בית המקדש‪ .‬כיוצא‬ ‫בזה ״המעון הזה״ ועוד‪.‬‬ ‫“ תהלים מ״ח‪ ,‬י״ג‪.‬‬ ‫" הר הצופים‪.‬‬ ‫‪ 44‬ל שון נופל על לשון ‪ :‬ספרו מגדליה — נספר גדולתה‪.‬‬

‫הביאו לו קיתון של מים ואלונטית‪ 45‬של פשתן וקערה של חרם‪.‬‬ ‫הפשיל את שרווליו לאחוריהם ופשט את ידיו ונטל את הכלי‬ ‫ועמד ליטול את ידיו ולאכול פת שחרית‪ .‬ראה את ידיו שהן‬ ‫מלוכלכות בעפר וזקפן כלפי מעלה ואמר‪ ,‬ידים אלו שחננו‬ ‫עפרה של אדמת הקודש אפשר אנער אותן מעפרו‪.‬ו שאלו אותו‬ ‫אנשי הבית‪ ,‬אבא מה היום מימים‪ ,‬שכל יום אתה מקדים לבוא‬ ‫והיום אחרת לבוא‪ .‬אמר להם‪ ,‬בני דרד הילוכי הגעתי למקום‬ ‫אחד למטה מירושלים וראיתי אדם חורש בשדה‪ .‬אמדתי לי יודע‬ ‫אני שהוא עושה משום יישוב הארץ אלך ואעשה עמו‪ .‬ולא יום זה‬ ‫בלבד אלא כל יום ויום אחרוש עמו ואעדור עמו ואנכש עמו עד‬ ‫שתוציא הארץ לחם ואוכל משלי כתינוק המתגדל על שדי‬ ‫אמו ‪ .4,‬ראה הזקן שאנו תמיהים לדבריו‪ .‬הוסיף ואמר סבורים‬ ‫אתם ששכחתי את יום המיתה ז חייכם שכבר התקנתי לי קבר‬ ‫בהר הזיתים מעולה שבקברים כנגד מקום המקדש‪ 47‬והנחתי בו‬ ‫צלוחית של שמן‪ 48‬זית עד שאפלוט נשמתי ותניחו בו עצמותי‪.‬‬ ‫פשט את ידו עד למעלה מראשו והוריד את ידו עד למטה‬ ‫מרגליו ומדד את שיעור קומתו ואמר‪ ,‬קבר לפי מדתי התקנתי‬ ‫לי‪ ,‬לא קצר שמכווצים בו רגליו של מת אלא קבר לפי מדתי‪.‬‬ ‫אף הוא פשט את אצבעותיו על שמאלו וצבט את זרועו במקום‬ ‫תפילה של יד ‪ 4,‬ואמר אשריך גופי שאתה נקבר בירושלים‪,‬‬ ‫מקום שזכית לעמוד בחייך אתה זוכה לשכב במיתתך‪.‬‬ ‫בתוך הדברים ראה אותי ונתן לי שלום והחזרתי לו שלוט‪.‬‬ ‫אמר פנים חדשות אני רואה‪ .‬הרכנתי את ראשי לפניו בענוה‬ ‫“ מגבת‪.‬‬ ‫•‪4‬מאמר חז״ל על אדם האוכל משלו (ראה אבות דרב* נתן ראש‬ ‫פרק ל״א)‪.‬‬ ‫״ קבר משובח שצופה מיל הר הבית‪.‬‬ ‫" ראה להלן בסוף הסיפור‪.‬‬ ‫•‪4‬הקיבורת (השריר העבה שבזרוע העליונה)‪ ,‬מקום שעליו מניחים‬ ‫תפילה של יד (כידוע יש בתפילין שני* ״בתים״ — ״של ראש״‬ ‫ו״של יד״)‪.‬‬

‫ואמרתי‪ ,‬חדש שאוהב את הישן‪ .‬עמד בנו ובן בנו ובן בנו‬ ‫של בנו ואמרו‪ ,‬אף עכשיו מבקש הוא לשמוע מ&ך ישנות‪ ,‬שהוא‬ ‫מחבב את ירושלים ואת מאורעותיה‪.‬‬ ‫מיד הסביר לי פנים ואמר‪ ,‬שאל בני שאל‪ .‬כיון שראיתי שהס­‬ ‫ביר לי פנים התחלתי שואל והוא משיב‪ ,‬אני שואל והוא‬ ‫משיב‪ .‬וכל מאורע ומאורע וכל דבר ודבר בין שאירע לפני‬ ‫חמישים שנה לפני שבעים שנה לפני שמונים שנה לפני תשעים‬ ‫שנה הוא פותח ואומר בעיני ראיתי‪ ,‬כך אזכה לראות את הגואל‪,‬‬ ‫באזני שמעתי‪ ,‬כך אזכה לשמוע שופרו של משיח‪ .‬ואפילו על‬ ‫דברים שאירעו לפני שלושה דורות לפני ארבעה דורות הוא פו­‬ ‫תח בלשון הזה‪ ,‬כאילו קיפל הקדוש ברוך הוא את כל הדורות‬ ‫לפניו כפנקם‪ .‬שאלתי אותו‪ ,‬בן כמה הוא‪ .‬אמר לי‪ ,‬קצת‬ ‫בחיי ז אמרתי לו‪ .‬יאריך השם את ימיך וראה בטוב ירושלים‬ ‫עד מאה ועשרים שנה‪ .‬אמר לי‪ ,‬אם כן למה אתה שואל לשנותי ‪1‬‬ ‫אמרתי לו‪ ,‬זקני וכבודי מאהבתי שאהבתי אותך ומחיבתך שאני‬ ‫מחבב אותם שאלתי‪ .‬אמר לי בן תשעים שנה אני‪ .‬אמרתי לו‪,‬‬ ‫הרשני ואני אומר לפניך דבר‪ .‬אמר לי‪ ,‬אמור‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬אם כן‬ ‫שתי פליאות יש כאן‪ .‬אמר לי‪ ,‬מה הן ? אמרתי לו‪ ,‬מימי לא ראיתי‬ ‫בן שהוא קשיש מאביו‪ ,‬והרי בנך אומר שהוא בן תשעים‬ ‫ושלש‪ ,‬ולא עוד אלא כל דבר ודבר שאתה מספר אתה אומר‬ ‫בעיני ראיתי אפילו אירע לפני תשעים שנה‪ ,‬נמצא אתה אומר‬ ‫בעיני ראיתי על דבר שאירע עד שלא היית בעולם‪ .‬חייך אותו‬ ‫זקן והחליק את זקנו ואמר לי‪ ,‬בני הוה יודע שאמת אמרתי ולא‬ ‫הוצאתי מפי שום דבר של שקר חס ושלום‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬אם כן‬ ‫הרשני ואני אומר לפניך שפליאה שלישית יש כאן‪ .‬אמר לי‪,‬‬ ‫ברוך המקום ברוך הוא שנוהג את עולמו בחכמה ובסדר ואין‬ ‫לפניו שום דבר תמוה‪ .‬ואילו באת לדרוש במופלא ממך אין לך‬ ‫דבר שאינו פלא‪ .‬וכי יש לך פלא יותר מזה שאני ואתה חיים‬ ‫וקיימים‪ .‬אלא שמע ותבין שאמת אמרתי‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬זקני‬ ‫והדרי בבקשה ממך אמור‪ .‬אמר לי בני מפני מה לא אומר לך‪,‬‬ ‫כלום סוד הוא שאין לגלותו ז אלא הדבר כך הוא‪ .‬כשעליתי‬

‫לארץ ישראל הייתי כבן שבע עשרה שנה‪ ,‬והרי אני יושב‬ ‫כאן בארץ ישראל תשעים שנה‪ ,‬אבל נשבע אני לך במי ששיכן‬ ‫את שמו בירושלים‪ 40‬שכל אותן השנים שהייתי דר בחוץ לארץ‬ ‫אינן חשובות בעיני ולא כלום‪ ,‬הוה אומר כבן תשעים אני‪ .‬כיון‬ ‫ששמעתי כך עמדתי מכסאי נפעם ונרעש ונטלתי ידו בידי‬ ‫ופתחתי פי בברוך ונשאתי עיני לשמים ובירכתי אותו מלבי‬ ‫ואמרתי‪ ,‬השם ימלא שנותיך עד מאה ועשרים שנה‪ .‬אף הוא נשא‬ ‫עיניו לשמים וענה אמן על הברכה‪ ,‬אמן כן יהי רצון‪.‬‬ ‫וברוך החי לעד החותך חיים לכל חי ״ שבזכות ירושלים‬ ‫נתקבלה ברכתי לפניו יתברך וזכה לעמוד בין החיים עד‬ ‫שנתמלאו לו מאה ועשרים שנה בארץ ישראל‪ ,‬מלבד השנים‬ ‫הראשונות שעשה בחוץ לארץ‪ ,‬ונפטר מן העולם בשיבה טובה‪,‬‬ ‫וככחו אז כחו בשעת פטירתו‪ .‬באמת יכול היה להתקיים עוד‬ ‫כמה שנים‪ ,‬אלא מפני כבודו של משה רבינו עליו השלום‬ ‫שכתוב בו ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ויתר על חייו‬ ‫וקיבל עליו להפטר מן העולם ולילך לבית עולמו שלם בגופו‬ ‫שלם באיבריו שלט בחושיו‪ .‬ואחרי מטתו יצאו בנו ובן‬ ‫בנו ובן בנו של בנו בני שלישים ובני רביעים‪ ,‬כולם זקנים‬ ‫מופלגים ואפילו הצעיר שבהם זקן הוא מזקנך‪.‬‬ ‫מיום שהתקין לו קברו ועד שהגיע יום פטירתו נתמלאה אותה‬ ‫שכונה קברים הרבה‪ ,‬לפי שהכל מחבבין קבורת ארץ ישראל‪,‬‬ ‫שמתי ארץ ישראל חיים תחילה‪ 52‬בימות המשיח ואוכלים שנות‬ ‫המשיח‪ .‬וכמה צדיקים שהניחו אותה בחייהם’‪ 5‬הביאו ארונו­‬ ‫״ אף זו שבועה על יסוד לשון חז״ל (״מי ששיכן שמו בבית הזה״‪,‬‬ ‫כלומר בבית המקדש)‪.‬‬ ‫“ מן הפיוט לראש השנה ויום הכיפורים המתחיל ״וכל מאמינים‬ ‫שהוא״ וכו׳‪.‬‬ ‫"לעתיד לבוא‪ ,‬בתחיית המתים‪ ,‬יקומו מתי ארץ ישראל לחיים‬ ‫תחילה‪ ,‬ואילו מתי חוץ לארץ יתגלגלו במחילות באדמה (״גלגול‬ ‫מחילות״)‪ ,‬ורק בהגיעם לארץ ישראל יקומו בה לתחיה‪.‬‬ ‫** כלומר‪ ,‬שלא באו אליה בחייהם‪.‬‬

‫תיהם וניתן להט גוש עפר ״ של ארץ ישראל‪ .‬וכשבאו לקבור אותו‬ ‫חששו שמא לא ימצאו מקום הקבר‪ .‬מיד נפתחה אותה צלוהית‬ ‫של שמן זית שהניח סגור בקברו והתחיל ריחו נודף‪ .‬לקחו את‬ ‫עצמותיו וקברו אותן שם‪ .‬במיטב הקברים קברו אותו כנגד מקום‬ ‫המקדש‪ .‬ארץ שזכה בה בחייו ונתן חייו עליה זכה שישכב בה‬ ‫במיתתו כתינוק ששוכב בחיק אמו‪ ,‬עד שיקויים בנו מקרא‬ ‫שכתוב הנה על ההרים רגלי מבשר‪ 55‬ואומר ובלע המות‬ ‫לנצח ‪.5,‬‬

‫*• והוטמן ארונם באדמת ארץ ישראל‪.‬‬ ‫“ כתוב הוא בנחום ב‪ /‬א׳‪.‬‬ ‫י* ישעיה ב״ה‪ ,‬ח׳‪.‬‬

‫ה תוכן‬

‫‪.‬‬

‫‪.‬‬

‫‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫תהלד‪ — .‬הערות וביאורים ‪ :‬שמואל נדון‬

‫‪.‬‬

‫השנים הטובות — הערות וביאורים ‪ :‬נפתלי גינתון‬

‫‪,‬‬

‫‪.‬‬

‫‪41‬‬