ר"ר מאיר פעיל עצמאות תש"ח-תש"ט
ספריית
"אוניברסיטה משוררת"
קצ'! חיברך ראשי Iגלי צה"ל בחסרת אךניברס...
71 downloads
1189 Views
2MB Size
Report
This content was uploaded by our users and we assume good faith they have the permission to share this book. If you own the copyright to this book and it is wrongfully on our website, we offer a simple DMCA procedure to remove your content from our site. Start by pressing the button below!
Report copyright / DMCA form
ר"ר מאיר פעיל עצמאות תש"ח-תש"ט
ספריית
"אוניברסיטה משוררת"
קצ'! חיברך ראשי Iגלי צה"ל בחסרת אךניברסיטת תל-אביב
עררנת הסררה :תרצה ירנל
יועץ אקדמי :פרופ' חיימ שקד
אליעזר רובינשטיין העברית שלנד ,העברית הקדדמה
ספרית ייאוניברסיטה משוררת"
קציו חינרר ר<ושי ו גל-,צה"ל בחסרת <ורניברסיטת תל<-וביב
עררר הסםריה :יראל רםל
עררכת הטררה כגל ,צה"ל :תרצה ירכל ירעץ cנקרם : ,םדר ' Dחיים וורקר
פררפי אליעזר ררבינשטיין חרג ללשרן ענרית ארנינרסיטת תל-אנינ
העברית שלנד דהעברית הקדדמה
מטכ"ל Iקציו חיניו ראשי
L
I
גלי-צה"ל
י
משרד ו:ב חון -ו:ו:וצאו:
Mןר
E. Rubi חstein COחtemporary Hebrew and A חcient Hebrew
יהררה ערפר:הביא לרפרס
י
:'מטי קטלרג
ISBN S6 -01 6-809 @
l משרר הכ'טחי- כל הזכר'ית שמיררת למר'נת 'שראל תל אכ'כ,טירר יגרפס כרפיט נ"רט כע"מ 1980-
תשמ"א
AII rights reserved to thc Ministry o( Defc תce. Israe ו ( www.modpublishing.c
ס. il )
( www.mod.gov.il ) 4 5 6 7 8 9 10 11 12
התרכו םתח רבר
..•....•.......
םרק אי לשרננררלשרן המקרא .
.
9
םרק בי מערבת הזמנים בלשרן המקרא םרק ני הזמן בסיםרר המקרא'
7
4ר
,
, ,
םרק רי שתי הלשרנרת שבקרבנר
, ...•......
zo
..........•.
Z7
....•.
34
...•.....
40
םרק זי ביצר יוצרת העברית את המל,ם שלה; משקל,ם ומשמעויות
, ..
47
פרק חי םעל,ם ארגיקטיבי'ם וםעלים המביעים מצב רנשי; מערברת , . , . , , של צררות ומשמעריות
, , .
םרק הי תיארר הםרעל בעברית
,
םרק רי אוגרים חרשים רחרשים ירתר
םרק טי המורוסים וצורות הםועל
, ...•.....
,
,
,
,
S4
60 ..
פרק " כך זזה המשמעות
, , ..•...........••..•..
פרק 'ייא פעל,ם שמסגרתם התחכ'ר'ת השתבתה
, ..
66
••...••.......
71
פרק 'ייכ מש'מוש מושאל כלשון למשמעו'ות קכועות תרשות פרק 'ייג תצורה חרשה כלשון הר'כור . כ'כל,וגרפ'ה . . . . .
77
83
.
..
..
..
..
..
..
88
פתח דבר מ IP.ס ספר קטו זה עולה השאלה ,מה כיו לשוננו אנו לכיו הלשוו העכרית הקרומה ,לשונם של אלו שריכרו כאו עכרית כימי המקרא .כיו דוכרי העכרית איו שאלה זאת מיו nרת לרורשי העבר המוכהקים .היא צפה ועולה שוכ ושוכ כמ nשכתם של כני תרכות דכים .המיוnד לנו הוא ,שיום יום אנ nנו כאים כמגע עם העכרית הקדומה :אנ nנו מרכים לקרוא טקסטים הכתוכים כעכדית קרומה ,ויותר מזה אנ nנו nשים שהעכרית הקדומה nיה כקרכנו ,עם הרגשתנו ,שלשוננו נכדלת הרכה מהלשוו המקראית ,אנnנו כטוnים שיריעתנו את לשוננו אנו מקנה לנו יכולת להכיו יפה טקסט הכתוכ עכרית קדומה .גם אם איו אנ nנו מנסים להצדיק את הדכר הצדקה עיונית ,אנ nנו רואים כהיסטוריה של הלשוו העכרית פלא ,וכך השאלה היא שאלה מדכזית כתרכותנו. תשוכה מלאה לשאלה לא תינתו אלא לא nר עיוו מעמיק ורnכ מאד ככל פרקי הלשוו .המכקש לקכל תשוכה טוכה ילמד תnכיר לשוו המקרא ,תורת ההגה והצורות ולימודים אnרים ,כספר קטו זה לא כיקשנו אלא לשטו nדוגמאות מרכזיות ,שהו nלק מו התשוכה המלאה, ואיך לפנינו אלא מכnר סוכ"קטיכי .גם אם כמה סוגיות שהוארו כאו נ nשכות סוגיות כעלות nשיכות מיו nדת ,סוגיות א nרות הוכאו כאו כגלל העדפה אישית; פרקים אלו עלי כמnשכתי ,כשכיקשתי להשקיף על הנוף השקפה כוללת, כיקשתי להעלות כאו סוגיות מת nומי הכלשנות השונים :שימושי הזמנים ,המורפולוגיה של העכרית ותnכירה ,ככל פרקי העיוו עמדה כמרכז הסמנטיקה ,דכר זה הוא תולדת התפיסה ,שהי nס כיו משמעותם של דכרים לכיו הצורה הלשונית שכה הדכרים ממומשים הוא מרכז העיוו הלשוני. אם כעקכות העיוו כמכ nר קטן וה יכוא עיוו של ממש כסוגיות המלאות, יהיה שכרנו מלא. פרופסור אליעזר רוכינשט"ו
פרק
'X
לשינני ילשיו המקרא
הלשוו העכר'ת ה'א פלא! לפנ' שלישת אלפ' שב'ם ד'כדי כארץ עכר'ת ,יהנה העכד'ת ח'דשה את עלומ'ה ,ועתה ה'א לשיי ח'ה .גם אם העכר'ת של ה'ים א'בה ארתה לשוי שר'ברו בח אכות'נו ,פלא הוא. אדם שאינך בלשי ,הקררא את ספר שופסים ,יאמר Kיבטך Kיטיבית, שגדעוו דיבר באיתה לשיו שאבי מדבר'ם בה ה'ים .אבל מ' שמהרהר כמהות ההוו'ה הבקראת לשוו' ,הסס לומר ואת .כלשו הצמור לקר'טר'ינ'ם מיכהק'ם 'אמר .שואת עכר'ת וואת עכר'ת ,אר א'ו שת'הו אותה שפה. נשאלת השאלה מה' ההוו'ה הנקראת לשוו מסו'מת .לשונם של הס'ב'ם א'נה עבר'ת ,שהר' 'ש שונ' כ'ו הלשינות באוצר המל,ם ,כררר 'צ'רתו של המל,ם וכהגא'ם .א'ו חוק'ם המגשר'ם כ'ו מרכ'כ' לשוו אחת לכ'! מדכ'כ' הלשון האחרת .אם יימצאי צדד'ם שךי'ם ב'ו שת' הלשונות' .ח'ו אלה צדד'ם כלשנ"ם כלל"ם מאיד .שא'נם מע'דים על קשר בלשהו ב'ו הלשונות .כללו של רכר :מבוח 'ד'עת עכר'ת א'ו Kרם לימד להכ'ו ס'ב'ת. העדבית קרדבה 'דתד לעבד'ת .קל להג'ע למסקנה ,שהעבד'ת והערכ'ת ועיד הוו'ות לשונ'ית 'יצרית משפחה אחת של לשיבות ,ה'א משפחת הלשינית השמ'ות .כשת' השפות 'ש מלות 'סוד שיית המע'דית על ק'רבה כמיצא ,ק'רבה שא'בה תילדת השפעה תרבית'ת מאיחרת, אמנם לעת'ם קדיבית נכדלית המל,ם הקריבית כה'גי"! ,אבל מתיר האחת אפשד להב'ר את האחרת .אנחני מוה'ם כערב'ת תופעית דקדוק'ית מרבו'ית המקרכית אותה לעכר'ת .כנ'גוד לשפית אחרות 'ש
ס,
אוניברסיטה משוררת
כערכית ככעכרית מערכת כניינים ,והמלים יצוקות משורש ומשקל כפי שהרכר כעכרית .למרות שרוכ הצורות כעכרית אינן זהות לצורות המקבילות להן בערבית ,יבול הבלשן לרשום מערכת חוקים שתגשר כי! !;~'~'?:לב'",ריי'~ו ,Yואף הצורות ו I2Rלנ - הצורות .כך הרבר בזוגות: מ,?Rל ,הבראןת רחןקןת זן מזן ,ניתנןת לקישןר בחןקים פשןטים הפןעל,ם על מלים רבות כעברית וכערכית. והנה למרןת הקירבה בין שתי הלשןנןת ,בןוראי לא גאמר שהעברית והערבית ה! שפה אחת; מכוח ידיעה מושלמת של עבדית לא ידע ארם ערבית ,ןידיעת החוקים הקןשרים את העברית לאחיותיה השמיות אינה מקנה שליטה בערבית. נפנה עתה לשכבןתיה של העברית. המקדא כתוב עכדית ,וספדות חזייל בתובה כחלקה עבדית .יש שלשו! המקרא ולשןן חזייל משמשות אותן סופר בשתי יצירות שונות ,ושתי היצירןת מןבנות לקןרא במידה שווה .עןבדה זן והעןבדה שאבותינו הם שדיברו בשתי הלשונות ,מביאות אנשים לומר ,שזאת עכרית ןזאת עברית .אדם שאינו בלש! אינו רגיל למסזר לעצמז דין זחשבז! על מהןח הלשן! שהןא נזקק לה .הוא עשןי להרגיש שיש הבדל לשוני בי! שני טקסטים ,אבל הןא לא יכליל הכללןת ,ןלא יתחןם תחןמים לשתי ההןויות הלשוניות .תלמיד-חכם המצןי אצל המקורןת יזהה את מקךדךתיו הלשוניים של כל טקסט ,אבל רק בלשן המשןוה את תופעות הלשו! בצודה שיטתית יעורר את השאלה ,אם לשו! חזייל ולשון המקרא ה! לשןן אחת .הכלש! ישים לב לכר ,שאוצר המלים בשתי הלשונןת שונה למדיי ,למרות הקירכח הרבה ביניהן .בצד מלים שוות יש מלים חמצןיךת רק כמקרא ןאינ! מצויות כלשון חזייל ,ולחיפר .יתר על כ! ,רןכ המלים בשתי חלשונות שינו את משמעויותיחן ,ולפעמים עד בלי חכר, לקח במקרא שונח מלקח בלשןן חזייל ,הקרוכ במשמעןתו לקנח בעבדית של ימינן .נתי על שפע משמעזיןחין בעבריח המקראית שןנח מבחי כלשו! חזייל .השוואח שיטתית של משמעןיןת חפעלים בלשון חמקרא ובלשן! חזייל מראה שרוב הפעלים שינו משמעןיותיהם. אין ספק שדקדוק לשון המקרא קרוכ ללשןן חכמים ,אבל יש ביניהם, הבדלים של ממש :אי! חפיפה בכניינים; יש בניינים בלשו! חמקרא וכלשןננו ,חחסרים בלשון חזייל; אין שוןיון בהוראןת הבניינים ,ויש חבדלים במבנה ח משפטים .השוואות מאלפות בעניי! זח מצויות כספריו של אבא ב!-דןד. ןכן לשו! חמקרא ולשןן חזייל קרןבות זו לזו ,עד שאנן משחמשים
העבריה שלבי יהעבריה הקרימה
רר
בשתיהי בלשונני ,יעם זאת הי דחיקית למד" די מזי. בך נשאלת השאלה ,מתי לפנינו לשוי אחת ומתי לפניני לשונית קדיכית .ייתב! שהבלש! יתקשה לקביע ,עד במה עשייית לשינית להיית שונית ילה יחשב ,עם זאת ,לשין אחת .בל הבללה המעניקה להוויית לשיניית ביניי ,בגי! :עבדית ,עדכית או אנגלית ,נשענת על המשיתף בי! לשינית .הכללה כדאת מתמקדת כמשיתף ימתעלמת מ! המפריד ,יאי! באן בללים ברורים יאחידים .יש ששחי לשונות קרובות מבונות בשני שמית ,ייש שלשינית רחוקות וי מדי מבונית בשם אחד ,גם אם יש בשם תוטפת מפרידה בגין :עברית-מקראית אי עבריתחדייל .מבריעים באן לא רק קריטריינים בלשנ"ם ,אלא גם קריטריינים היטטור"ם שינים ,יבן חשיבה לענ"! דה השאלה אם בלשי! מטיימת נבתבה טפרות ,אי שלשי! די היא רק לשי! דיביר .חשיב לענ"ננו שלשי! המקרא ילשי! חזייל אינו לשי! אחת .השאלה אם אפשר לקריא לשתיה! בשם אחד היא משנית. בך גם נאמר ,שהעברית של היים ילשין גדעי! השיפט אינן לשי! אחת, יזאת למרית העיבדה שהקירבה ההיטטירית והאחנית שביניה! נראית מצדיקה ביניי משיתף לשתי ההיייית הלשיניית. באשר אנחנו מבקשים להשוות את לשוננו ללשוי המקרא ,עלינו לשאיל ,מה הם מקורית הידע על העברית הקדימה .שאלה זאת עשייה להתמיה את מי שאיני בלש! ,שב! לפניני טפר גדיל ,המקרא עצמי, שהיא תעירה מקיפה כייתר המעידה על לשין התקיפה הקדומה .אבן התנייך עשיי למטיר אינפידמציה במעט מלאה בתחום איצר המלים. ההקשרים השינים של המלים מלמדים על משמעויותיה! המדויקות ,גם אם יישפך איר ניטף על המשמעויית ממקירית אחרים .גם התחביד מתגלה במקדא במעט במליאי :הבלי שבו נמטר המקרא מטפיק לחלוטין למטירת מבנה המשפטים ,טדר המלים ידרבי התקשריתן של המלים זי לזו. בתחומי לשון מטוימים ערות המקרא אינה מטפיקה לשחדור הלשון .בך הדכר בתחים ההגה יצירת המלה .הניקיד שבתנייך אינו עדית מטפקת. הטקטט-המקראי ניקד למעלה מאלף שנים לאחר שנאמרי הדברים, וקשה להחליט ,מהי המציאית הלשינית שאיתה הנציחי הנקדנים .האם הם הנציחי מםורת שעברה מדיר לדיר ,אי אף הנציחי את לשינם הם. ואם מטירת בזאת לפניני ,יש לשאול מה עומקה ,עד לאיזה תקופה היא מגעת .ינחלקי בבך חבמים .בלי טפק אפשר לקבוע ,שהמטירת שהינצחה בטקטט המנוקד אינה מישבת את עיבדו תיה מימי השופטים. יחיזרת השאלה למקימה :איך דיבדי עבדית בתקופה הקדימה?
12
אוניברסיטה משודרת
חמקרד חהשרב בירתד לידיעת חעבדית-חמקד Kית הר Kההשרר Kה ללשרנרת חשמירת ה Kחדרת .הקידבח שבין חעברית לבין ה בנענית, ח Kדמית ,חעדבית ר Kף ח Kבדית מרבדחח לחירת תרלרח של קשר ד Kשרני בלשהר ביניחן .חיר בררדKי נם חשפערת חדדירת מ Kרחדרת ירתד עקב מגע בין שתילשרנרת בתקרפח מ Kרחדת יחסית .מבל מקום,חשרר Kה לשרנית חי Kמ Kלפת מ KררK .ם גרשרם זר בצד זר צרדרת מקבילרת בלשרנרת חשמירת חשרנרת ,נרבל לשעד השעררת בדבד צרררת חמלים בעבדית חקדרמח .מחקד משררח בזח עשרי לקרבנר למרצ KחצרדרתK .ך גם הר Kל Kישיב תשובח בררדח לש Kלת מחרת חלשרן בבל תקרפה מתקרפרת חעברית. מידע חשרב עשרי לחימצ Kבתעתיקי חעבדית בדדכי חבתיבח של שפח Kחדת ר Kף בתערדרת שלשרנן לשרן Kחדת. מקרר חשרב חר Kמכתבי תל-עמדנח שבמצרים מחמ Kח ח 14-לפנח"ס. בתקרפח ז Kת חסר שליטי כגען בצלם של מלכי מצדים ,רחם פנר לשלטרן חמדכזי שבמצדים בחתכתברירת מדינירת .לשרן חדיברד של שליטי כנען חיתח כנענית ,לשרו חקדרבח לעברית .שתי חלשרנרת כח קדרברת ,עד שיש הדר Kים בחן לשרן Kחת שהסתעפח לכמח חסתעפרירת .חשליטים חמקרמיים כבנען כתבר Kת מבתביחם ב Kכרית שנחגח Kז ביחסים בין-ל Kרמיים ,מכתבי תל-עמרנח נכתבר K ,ם כן ב Kכרית כידי Kנשים שדיבדררחשבר כנענית. שליטי כנען בררד ' Kחיטיבר לדבד בלשרנם חנ;ז ,חלשרן ח כנעניתK ,ך בלשרן ח Kבדית של מבתביחם נפלר שיברשים .שיברשים Kלר מקרדם בכנענית .במלים שונרת בטקסט משתקפת חצררח חכנענית רל Kח Kכדית. במקרמרת שרנים Kף חרסיפר הכרתבים תרספרת בכנענית .חתשובח לש Kלח ,כמח מרעילים שדירים Kלר שעיקדם Kברית ירתד מכתרברת כנענירת ,נערצח כמחרת חכתכ ח Kכדי .חכתכ ח Kכרי חיח כתב חכרתי בניגרד לכתב חכנעני רלכתב חעבדי חמקרדי שחיח כתב עיצרדי .סימניר מתייחסים לחבדרת שיש בחן תנרערת רעיצרדים .כך מבדיל חכתב ח Kכדי בין חבדרת חנבדלרת זר מזר בתנוערת ,דבד ש Kינר ב Kלידי ביטרי בכתב חכנעני .חכנענית במכתבי תל-עמדנח נכתבחK ,ם כן ,בכתב שנתן ביטרי מדריק לחיגרי חמלים ,רכך יררעים Kנחנר כירם כיצד חגר כנענים מלים שרנרת בתקופח קדומה מאד .אנחנר יררעים ז Kת מתרך שיברשיחם חכנעניים בתרך טקסט Kכדי. כך ידרע לנר מתרך מכתבי תל-עמדנח ,שצרדת חנפדד של שם-חעצם בעברית נסתיימח ב Kרתח תקרפח בתנרעח ,כגרן :כוצד ,חצרדח שממנח
העברית שלנו והעברית הקדומה
3ר
צמחה < Iחד כך בעבדית המלה :I! rד .בהבדל זה -קירם <Iר < ' 1קיום תנרעה בטרף המלה -חצד לערמת חצד -שר <Iב ההבדל בין ו ! :Iי-משחק'ם לכין :I! rד ל < Iדק בעבדית המקד < Iית < Iל <I< Iף כלשרננר <Iנר. מקרד < Iחד ל,דיעתנר הר < Iייתדגרם השכעיםי' ,תדגום המקד <Iל,ררנית. תדגרם השבעים נעשה שנים דברת < Iחדי תקרפת המקד < .Iגם תדגרם זה עשוי ללמד כיצד נהגר צרדרת בעבדית .כ <Iן עשויה להתערדד תמיהה: כיצד עשריה מלה יררנית שהי < Iתדגרמה של מלה בעבדית להעיד על הגייתה של ה <Iחדרנה ,כיצד עשרי תדגום בלשרן זדה ללמדנר על הגייתן של המל,ם במקרד? המקור ל,דיעתנר הו < Iשמות העצם הפדטיים. שם"עצם פרטי <Iינו מתרדגם < Iל < Iמרעבר לכל,ה של הלשון ה < Iחרת. התברגנרת בשמרת"העצם הפרטיים בתדגרמ השבעים מעניקה לנר ידיעה טרבה למדיי ב < Iשר לחרקים מטרימים בעברית בתקרפה שבה שמע המתדגם לשרן זר .רכך תרגרם השבעים הר < Iכעין הקלטה חלקית של העברית בתקרפת יצירת התדגרם ,כך לרמדים <Iנחנר שהטגרל,זציה, הרפעת טגרל,ם לפדיצת הברה טגורה בעברית :ננוו:ו!;:ו;נ ננוף!;:ת ,פעלה בתקרפה מארחרת ,שכן היא ל < Iהישלמה בתקיפת תרגרמ השבעים .בך ערלה הדבר משמרת עצם פרטיים ,שבטקטט המקד < ' Iהמנרקד יש בהם תרלדת טגרליזציה ,כגרן~ :ב'ו;ולן:י .כך מלמד טקטט יריני ,כיצד דיכדר עבדית בתקרפה קדרמה למדיי. כל המבקש להשורת < Iת לשרנגו ללשרן המקד < ,Iחייב לעמרד על היקפה של ההוריה הלשרנית המכונה ייעברית מקר <Iיתיי .בינרי זה יש בר הכללה גדרלה ,בטקטט המקר < ' Iכלרלרת הרריות לשרנירת שנהגו בתקרפות רחרקרת זר מזר ,מתקרפת השרפטים עד לתקופת בית שני, הררירת לשרנירת שנהגי במקרמית שרנים .יש במקדא לשרן מרקדמת ריש בר לשרן מ <Iרחדת .יש במקר < Iלשרן שנהנה ביררשלים ,ריש בר הדים ללשרן צפרנית .כל התייחטרת ללשרן המקר < Iכ < Iל לשרן מטרימת < Iחת מטעה .המושג ייעברית מקר <Iיתיי הר <I< ,Iם כן ,דרפף מ <Iרד ,רדק ידיעה ברררה על דבד זה מדשה לר להשתמש בר .ב <Iרמרנו כ <Iן ייעבדית מקד <Iיתיי < Iין <Iנחנר מתכררנים < Iל < Iלכלל ההררירת הלשרנירת הב <Iרת במקר < ,Iשבהשרר < Iה ללשרן העברית החדשה יש להן לעתים קררברת ייחרד משותף.
פרק בי
מערכת הזמניס כלשין המקרא
התופעה הבולטת ביותר שבה נבדלת העברית המקר Kית מלשוננו הי K השימוש בצודות הלשון לסימוו הזמנים .כה בולט הדבר ,עד Kשד Kם מכקשים רבים לעשות Kת כתיבתם עברית מקר Kית ,הם מסתפקים לעתים קרובות בשימוש בוי ההיפוך .שהו Kכעיני רבים העדות המובהקת ביותר ללשון המקר KיתK .בל Kין הדברים בענ"ד זה פשוטים כלל .מערכת הזמנים כעברית המקר Kית הי Kסבוכה למד" ,והחוקרים נחלקים בפיררשה .מכל מקום ברור ,שענ"ן הזמנים Kינר מתמצה בשימוש בוי ההיפרך. כל מי שלשרנו עבדית של ימינר ,יחרש בתפקיד השרנה של הפרעל המקר ' Kכ Kשר לסימון הזמן .יש Kשר תפקיד זה מנוגד לחלוטין לתפקיד בלשרננר .דכד וה ערלה בדרדרת מד המשפטים הב <Iים: Kו ישיר משה )שמרת טו.( 1< , בטדם תצ < Iמדחם )ידמיהו < .1ה(. מן Kרם ינחני בלק מלך מו <Iב )במדכר כג ,ו(. צרררת הפרעל שבמשפטים <Iלו הרר <Iתן זמן עבר ,וז Kת בניגרד כרור לתפקידן של צרררת פרעל שצררתן יקטרל בלשוננר :כעברית של ימינר בוור <Iי " < Iמר אז שר בושה,לכובי שיצאתי בורתם ר-בון אדם הבתה אותי בלק· כ <Iמור ,חש כל דרכר עברית בתופעה המרכזית שכמערכת הזמנים המקר Kית .במקום צורות כ-אבל ,שתה ,קם ו-הל" המת"חסות בלשוננו לזמן עכר I< " ,מר בעברית המקר < Iית כנטיבןת תחבירירת מסוימות: !יאכל! ,ישת! ,יקס! ,יל .,שימוש זה בפרעל המקר < ' Iעשוי להיתפט על ידי זה ש < Iינר בלשן ככלל פשוט :במקום להשתמש כפזעל הר <Iוי לסמן
העברית שלנו והעברית הקדומה
15
זמן עבד בצרדת RיI.ל ,משתמשים בעבדית חמקדאית בצרדח חמירעדת לסימרן זמן עתיד ,אך זאת לאתד חרספת רי חיפרך בדאשר של חפרעל. עירן של ממש כלשרן חמקדא ידאח עד במח חעמדת דבדים זאת חיא מטעח .יש כח חרצאת פדט מפדטי חמעדבת מבלי ל,תסר לכלל חמעדבת .חעמדת דבדים זאת טיפרסית למי ששרפט צרדרת לשרן זדח מבקרדת מבט חדאריח ללשרבר חרא .דק מי שבלשרבר משמשת חצרדח \?Rל לסימרן זמן עבד יתלח ב רי חבאח לפבי חפרעל ,ב רי חמברבח רי חחיפרך .ברת של חיפרך -חפיבת זמבי של חפרעל .עיין דציבי במעדבת חזמבים של חעבדית חמקדאית יבקש לחבדיד את חתבאים חמדריקים שבחם פרעלת חתרפעח .ראף יבקש לתחרת על פשדח של תרפעח מירחדת זאת. בדי לעמרד על ייחרדח של מעדבת חזמבים של לשרן חמקדא יש לעמרד על במח מעיקדי מעדברת זמבים .מטבע חדבדים חרא שאדםברטח לדארת חרקים מחרקי לשרבר בתרפערת שחן טבע ללשרברת .רבך חרא בעביין סימרבר של חזמן כלשר! .מי שמדבד עבדית חדשח תרלח בצרדרת חפרעל חתייחסרת לשלרשח זמבים :שלרש צרדרת פרעל כבבד שלרשח זמבים :עבך, חררח רעתיד .טבעי חדבר,שדרבדלשרבבו יפליב ויחשוב שתפקרד זח של צרררת חפרעל משקף אמת בלל-לשרנית .מי שמרצא בלשרבר שלרשח זמבים ,יבקש למצרא ארתם אף בלשיברת אחררת .ראייח זאת עשריח לחירתביזרבח אף משיקרלים שחם מחרץ לעירן חלשרבי .מח טבעי ירתר מזאת ,שיתייחס אדםבלשרבר לשלרשח זמבים סרבייקטיביים :חזמן שחוא זמן חדיברר -חחררח ,חזמן שקרם למעשח חדיברר -חעבר ,רחימן שלאחר
הדיברר
-
העתיד.
מערכת
זמנים
כזאת
עשויה
להירארת
טבעית ,אך אין חיא משתקפת בללבלשרברתשרברת. ישלשרברת שבחן שבי זמבים עיקדיים.לשרברת אלח מבגדרת רק ביגרד עיקרי אחד :זמן עבר לערמת מח שאיבר עבר .לשרן בזאת מתייחסת בצררח אחת לחררח רלעתיד .בררדאי גם חמדבר כלשרן בזאת ירדע מחר חזרח זמחר עתיד ,אך איןלשרבר מתרגמת חבדלח זאת תרגרםלשרבי. יתר על בן ,יש לשרברת שחן בירם בעלרת שלרשח זמבים ראשיים, שבחם חיערברת לשרנית זאת חיא חתארגברת לשרבית מארחרת ,לא מקזרית .תעיד על בך חלשז! חאנגלית :בסימזז חעתיד באבגלית בא פרעל חעזר .wiIIפרעל זח ,בשאין חרא פרעל עזר ,מסמן רצרן .בך עשריח לחתעררד חשאלח ,מח לרצרן רלסימרן זמן עתיד .מבאן קל לחגיע לחשערח ,שזמן חעתיר באנגלית בזמן נבדל ,חרא משבי ,לא מקררי, רחצירוף willdo itלא שימש בראשיתן של דבר אלא לחבעח מרדאלית,
16
אוניברסןטה משוירת
להבעה של רצון. יש לשונות שאין להן ומנים טוב"קטיב"ם ,זמנים מנקודת מבטו של המדבר ,בלל .יש לשונות שאין בהן הת"חטות מובהקת לזמנים בזמן עבד ,הווה ועתיד .על,נו לתאר לעצמנן מציאות לשונית שבה יש להפיק את המידע בדבר הזמן לא מתוך הצורות השונות של הפועל ,אלא מתוך ההקשר .ותופעה מוכדת היא; מה שלשון אחת מטמנת כדקדוקה ,לשון אחרת מעבירה לשומע ולקורא רק בהקשרם של הדברים .וידועה בעיתו של המתרגם מלשון אחת לאחרת; לעתים קרובות לשון המוצא עשויה להביע בצודותיה הדקדוקיות פחות ממה שלשון המטדה עשןיה לטמז בצורותיה .ויש אשר הדברים הפובים .בל המצוי אצל תדגומי המקרא ללשונות רחוקןת ,יחוש בלבטים שהמתרגמים מתלבטים בהם בנטותם להתאים את מערבת הזמנים בלשונם להבעת מה שבא במקרא במערבת שונה לחלוטין. לאור דבדים אלו על,נו לבחוז את צורות הפועל המקראי .יש לשפוט את העובדות הנראות לנו טוטות ,האמנם הן בנרר יוצאים מן הכלל ,או שמא זרותן היא תולרת תפיטה לא נבונה של מערבת הלשון המקראית. עיון בזה עשוי להראות שאין הבלבול בטקטט המקראי עצמו אלא בנו, קוראיה המוררנ"ם של העברית המקראית ,בהחילנו את חוקי לשוננו אנו על לשון שלא ידעה חוקים אלו. יש הטוענים ,שבלשון המקראית לא היו זמנים טוב"קטיב"ם ,בלומר, הניגןד הצורני בין שמדתי לביז אשמיר לא ביטא ניגוד בין שני זמנים סוב"קטיביים .לפי גישה זאת סימנו צורות הפועל המקראי אטפקטים שונים של פעילה ,ולא את זמנה .צירותיזj.כIל רבות במקרא ,בגון; יעזב, יצא י-יסע ,אינן מתפרשות על פי הקשריהז בטקסט כמסמנות זמז -זמז עתיד -אלא במסמנית פעולה באירוע בלתי מושלם ,בין שזמני עבר יביז שזמנן עתיד אי הויה .לעתים קרובית היראתן של צוריתיזj.כIל פעילה חוזרת ונשנית .בך עולה ברירית מז המשפטים הבאים: מן הבאר ההיא ישקו העררים )בראשית בט ,ב( אחרי בן יסעו) ...במרבר ט ,יז( ולחנה יתן מנה אחת אפ"ם )שמיאל א :א ,ה(. בריר היא שאיז המשפט הראשוז מטפר על דבר שיקרה ,אלא הוא מספר על דבר שחזר יהתרחש .כלשינני נתרגם משפט זה במשפט :שם היי דגילים להשקית את העדרים .גם המשפט השני אינו מספר על דבר שיקרה ,ואיז שיעורו אלא :ואחרי בן -בנטיבות המפורטית בטקטט - היו בני ישראל רגיל,ם לנטוע .בוודאי איז המשפט השל,שי מוטר לנו
העברית שלנו והעברית הקרומה
ך,
הכטחה לעתיד אלא הוא קוכע ,שדרכו של אלקנה היתה לתת לחנה מנה אחת אפיים .ואכן כהמשכם של הרכרים מפרש המקרא את הכוונה :ייובו יעשה שנה בשנהיי. וקרוכים לכאן המשפטים שכהם מתייחס הפרעל לא לפערלה חוזרת ונשנית אלא למעשים אל-זמניים ,מעשים שהם חוק ומנהג: על בן יעזב איש את אביר ואת אמו )בראשית ב ,כד(. ושיעורו של המשפט :על-בן ררבו של איש לעזוב את אביר ואתאמר. ובך עשוי הגיגור הצורני שבין קטל לבין יקטול לא לסמן ניגור של זמן, אלא ניגוד שביו פעילה חד-פעמית לביו פעולה חוזרת ,פעולה של הרגל. המשפט המקראי:
אחת לשלש שנים תכוא אני תדשיש )מלכים א' ,י' ,כב(. מתפדש לנו כאומר :אחת לשלוש שנים היה דרכה של אוניית חרשיש לכוא למקום .המדת הפועל תבוא בפועל כאה לא ה"תה משנה את סימיו זמנה של הפעולה אלא הייתה מסמנת את הפעולה כפעולה חד פעמית ,שקרתה כזמו מסוים. אם נאמץ את הגישה ,שצורות הפועל המקדאי מביעות אספקטים ולא זמנים ,בניגוד גמור ללשוננו אני ,יתיישבו לנו הרכה משפטים הנראים לנו ,מנקודת מבטנו ,זרויות .אבל לא בל החוקדים מסכימים להעמדת דברים פשיטה זאת .שפע של צידות יקטול במקדא סרתר הסבד זה ,או לפחות רומז ,שאיו הסבר זה תופס לגבי כל המשפטים שבמקדא. במשפטים רבים באה צורת יקטול מבלי שהוראתה תהיה פערלה חוזרת ונשנית או פעולה של הרגל ,כלומר :מבלי שהפועל יביע אספקטמסרים. ':מקריס רביס אלו מתנוון הנתוב לעבר חר-פעמי .וזה שיעורם של המשפטים הבאים: או ישירמשה בטרם אצא מרחם מו ארס ינחני. איו משפטים אלו קובעים ,שכנסינות מסוימות היה משה רגיל לשיר או שננסיבות מסוימות היה נלק רגיל להנחות את בלעס מו ארס. נמשפטים אלה שיעורה של צורת יקטול הוא ענר ,היא מסמנת פעילה מסוימת חד פעמית נזמו עבר. גם צורות !יקטול,! ,לך רדומיהן ,המכונות צורות מרהפכות ,צררות נעלות וי ההיפוך ,אינן מתיישנרת לחלוטין עם תיאוד"ת האספקטים, שנן צורות אלה אינן מספרות נדרך נלל על פעולות חוזרות אלא על פעולות חד-פעמיות נזמו ענר .הו מספרות על פעולה בזמו עבר
&ך
אוניברסיטה משוררת
שהתרחשה בתרך רצף של פערלות אחררת ,זר אחרזר. לפי תיארריה אחרת מערכת הפרעל בעברית המקראית -אם רשאים אנר לקררא להרריה כה מטרככת יימערכת" -אינה אלא תרלרה של התפתחרת שנבעה ממערכת פשרטה ירתר .לפי רעה זאת ראשיתה של מערכת הזמנים המקראית במערכת לשרנית ,שבה שימשה צררת פרעל אחת :הצררה יקטרל .צררת קטל הירצרת כלשרננר ,רכן כמקרים רכים בלשון המקרא ,נינרר של זמן עם צררת יקטרל ,לא שימשה בשלב מרקרם של הלשרן כצררה פרעל,ת ,רלפיכך לא טימנה זמן .ראילר צררת יקטרל שימשה אז בהרראת כל הזמנים :עבר ,הררה רעתיר .זה מקררם של השימרשים בצררת יקטרל הנראים לנר חריגים קשים בהשרראה לנרהנ בלשרננר .מבאן השימרש הארכאי ביקטרל בהרראת עבר ל,ר המל,ם אז ר-בטרסe ,וז ישיר ר-בטרסeוצeו ,רמכאן השימרש בצררת יקטרל בהרראת עבר ל,ר רי החיברר .אלר הנטיברת להרפעת היקטרל הארבאי בעברית המקראית .לא הר"ר הרפכת את זמנר של יקטרל -כפי שנראים הרברים לררבר לשרננר אנר -אלא שליר רי החיברר המחברת פעל,ם המטמנים פערלרת ערקברת ,באה צררת יקטרל הקררמה ,כפי שהיא כאה ל,ר eוז ר-בטרס -אלר התנאים להרפעתה. התפתחרירת שבאר לאחר מכן יצרר את הניגרר קטל -יקטרל ,שמר - ישמרר .בניגרר צררני זה תפטה צררת קטל את הרראת העבר רצררת יקטרל נתייחרה להרראת זמן העתיר .כך הניגרר במשמערת שבין קטל לבין יקטרל ,שהרא כה מרכזי בלשרננר .אינר אלא תרצאה של ביררל, ריפרנציציה משנית .כן מטייעת התיארריה להבין את פשר המברך הגררל כשימרשי הזמנים :בעברית המקראית שימשה מערכת כפרלה רבה טימן הניגרר קטל -יקטרל ניגררי זמן :עבר -עתיר ,אך בצר אלר המשיכו לתפקר בלשרן שריריה של המערכת הקררמה שלא היה כה ניגרר קטל -יקטרל .אבל גם כך אין הרברים נעשים פשרטים לחלרטין, רהרבה נשאר פתרח לל,ברן ,לפיררשרלריכרח .קרשי בררר מתעררר באשר לשימרש בצררת !קטל ,בצררה המרהפכת מעבר לעתיר ,כפי שאנר מכנים צררה זאת .גם אם קל לנר להבין לאררה של התיארריה את פשר השימרש בצררה ביקטרל )עתיר מרהפך ( בהרראת עבר -שכן אנר תרל,ם את ההרראה בשימרש הארכאי ב יקטרל ,שבזמן קררם שימש בהרראת כל הזמנים -קשה מארד להטכיר את השימרש ברקטל )עכר מרהפך< בהרראת עתיד ,שהרי אין לרארת כאן שימרש ארכאי ,שכן בזמן קדרם לא שימשה צררה זאת כלל לטימרן זמן .יש חרקרים המטבירים את השימרש התמרה כצררת זקטל כתרלדה של אנלרגיה,
העבררת שלנו והעבררת הקרומה
,q
אס יקטרל מסמן עתיר ו 'יקט,ל מסמן עבר הרי אס קטל מסמן עבר תסמן צורת רקטל עתיר. בלומר ,השימוש בוקטל המקראי הוא אגלוגי לשימוש ב 'יקט,ל האנברוני. באן בווראי תעלה השאלה ,איך ייתבן ששתי תיארריות מנוגרות תיצרקנה לאירן של הרבה עוברות לשון .והרי ראיני ,שעוברית הלשין המקראית מאיששית הן את תא;ריית האספקטים יהן את תיאוריית השימיש הארבאי ב יקט,ל .עיון במהותה של הלשין המקראית עשיי להקל על הפתרין. הלשין המקראית אינה מיקשה אחת. מימי משה יער ימי נחמיה לא שימשה מערבת לשינית אחת; אין אפשרית ביים לנתח את המקרא בך שיעלי ממנו מערבות סרירית וברורות שנובל ל,חסן לתקופות מסוימות .לא ניתן לחבר ביום דקרוק לשונו של גרעון ,דקדוק לשונן של העס בימי רוד ורקרוקס של אלו שיצאו לבבל .בך אין אפשרות לבנות משפע השימושים של הפועל המקראי מערבות מובהקות של שימושי זמנים בתקופותיה השונות של חלשון חמקראית .חטרוגניית הלשו! המקראית מאפשרת לימר, שחתיאוריח של דרייבר ברבר חאספקטים וחתיאוריח של באואר ברבר חמערבת הקדומח ,חארבאית ,של חזמנים אינן סותרות בחברח ,ו את זו. אף ייתבן ,שבתקופח מסוימת ,שבח שימשח בלשון מערבת אחת ,שימשו בח אף שרידיח של חמערבת חאחרת. התיאוריות מסייעות לנו איפוא להבין את חפועל חמקראי ,וחן אף זורקות חרבח אור על חמבוך של חזמנים בלשון חמקרא ,אבל לא חבל נתפרש לנו עד בח. תחיח אשר תחיח גישתנו לבעיית חזמנים ,המרחק הגדול שבין שימושי הזמנים בעברית חקדומח לבין חנוחג בלשוננו אנו בולט מאוד.
פרק גי
הזמן בסיפרר המקראי
סיפרר מקראי שזמגר ייעבריי פרחח בצררח קטל אר בצררח ויקטול ,רהיא כדדך כלל המלה ויהי .הפעלים הבאים בהמשבר של הסיפרר ,רהם מספרים על מעשים שגעשר זה אחר זה,מצטרפים זה לזה בצרדח ן?,Iטל: ייריהי אחר הדברים האלה .חטאי משקה מלך מצדים רהאפה... ויקצף פרעה ...ויחן אחם במשמר ...ו'םקר שר הטבחים אח ירסף אתם וישרח אחם ריהיר ימים במשמר ויחלמו חלרם שגיהם ...ויבא אל,הס ירסף בכקר) "...בראשית מ ,א-ר( " ...ויטע הי אלהים גן העדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח הי אלהים מן האדמה כל עץ גחמד למראה) "...בראשיח ב, ח-ט(. חרק מדבזי הרא בעברית המקדאית ,שפעל,ם המחרבדים זה לזה רהם מספרים על שורח מעשים שנעשו בעבר יבואו כצודח ויקטול .רכפי שכבר דאיגר ,מרטב לרמר ,של,ד וי החיכרר באה צררת יקטיל .אך חנאי בררר הרא לרצף זה של צורות ויקטול ,שהפעל,ם יסמגו רצף של פערלות עוקבות ,פערלרח שגעשר זר אחררר .דבר זה ערלה מן ההשוואה הבאה: ייריעקב נחן לעשר לחם וגזיד עדשים ריאכל וישח ויקם וילריי )בראשיח כה ,לד(. ייאכיך הלרא אכל ישתה יעשה משפט" )ירמיהר בב ,טז(. ההברל בין שגי הפסוקים מאלף .בפסוק מספר בראשית ,המספר על מכירת הככררה ,בא רצף צרררח ויקטול כצפרי .המשפט אמגם פרתח כצררת קטל :ייויעקב נחן לעשר לחם רגזיד עדשיםי' ,אך דכר זה הוא תולדה ברורה של הערכרה ,שאין הפועל נחן כא כאן כראש המשפט ל,ד וי החיבור ,שהרי התגאי המרכזי להופעת יקטול בעכרית המקראית
העברית שלנו והעברית הקדומה
21
כהוראתייעכריי הוא עמירתו של הפועל ליר וי החיכור ,מכיוון שלצורך הדבשה העמיר המספר את שם-העצם כראש המשפט :ייריעקב בתן". , )ואילו יעקכ נתן לעש" ,(.ניטל מן הפסוק החבאי לשימוש כצורת יקט,ל כהוראתייעכריי, שרבח הדכר לחלוטין כפסוק כספר ירמיהו ,כדי להכין את השימוש כצורות הפועל כמשפט זח בשווח אותו לאלטדבטיכח אפשדית ,שכח יכואו צורות 'יקט,ל, ייאכיך חלוא אכל ושתח ועשח משפטיי אכיך חלוא אכל וישת ויעש משפט אילו בכחכ חפסוק כפי שנרשם כאלטרבטיכח ,חוא חיח בתפס כמספר על רצף של מעשים עוקכים ,רצף של מעשים שכאו זח אחר זח .רחרי לא זה שיעןדר של חכתוכ .כפסוק חמקראי אין מדוכד על שררח של מעשים שעשח חמלך יאשיחו כיום מסוים זח אחרי זה ,חמעשים שחפסוק כא לספר על,חם חם פעולות שבעשו כעכר כאופן סימולטבי ,או אף שבעשו כדרך כלל זח כצד זח ,ואין כאן סדר יומר של חמלך יאשיחו. כך מצל,ח חמספר חמקדאי לכטא את אשר לא ביתז לכטא כלשובבו אבו .חוא מצל,ח לכטא את חחכרל שכין פעולות עוקכות לכין פעולות סימולטביות ,וזאת חוא עושח כאמצעות חפעל,ם עצמם ולא כחסתייעות כמל,ם בוספות ,כפי שחייבו עושים אבוכלשיבבו. חמספר חמקראי יורע בם לכטא זמן שיש לו כיטרי לשובי מרכחק כחרכח לשובות ,ואין לו כיטוי כצודת חפועל כלשובבן אבו ,וחוא זמן ייעבר-מוקדםי' ,רמן שיובע כאנגל,ת כ .Past Perfectגם כמקרא -כפי שחרבר בלשוננו -איו צורת פועל מיוחרת שתפקידה דומה לתפקיד Past Perfectכאבנל,ת ,משמעות ייעבר-מןקדםיי איבח עזלה מצןרה מסוימת של חפועל ,אלא מתיך רצף חצורות ,זמןייעכר"מוקרםיי ערלה מן חכחוב ,כשחוא סוטה מן חרצף חמקוכל לחכעת רצף של פעולות שנעשו זו אחר זי :חריגה מן חרצף חמקרכל- - - :ריקטרל - - - 'יקט,ל ' - - -יקטרל - - -עשויח לרמו rלגו ,שאין חפעולות שמרובר כחן פעולות עוקברת ,אלא שאחת מחן קודמח כזמנח לפערלה שככר סופרח: " . ,ויצא מאחל לאח ויכא כאחל רחל ןרחל לקחח את חתרפים זתשמם ככר חגמל ותשכ על,חם וימשש לכן את כל חאחל ולא מצאיי )כראשית לא ,לג-לר(, רןכ חפעל,ם כקטע זח כאים כצזרתריקטרל כצפוי ,שימוש זח כצורוח הפועל מוכן לחלוטין ,שכן יש כאן רצפי פעל,ם חמסמגים פעולות
גג
אוניברסיטה משרדרח
עיקכית יפעלים אלי כאים ליררי החיכיר .אמרני שיש כאן רצפי פעלים, שכן כפי שנראה ,לפניני שתי שירית של מעשים שנעשי יה אחר זה, -ייקט,ל כקטע זה:סטייה אחת מרצף הצירית ייקט,ל - יייימשש לכן את כל האהל רלא מצאי :קלה להסכר ,הפיעל מצא שבפסיק זה איני בא ל,ר יי החיביר ,שכן לפני הפיעל כאה מלת השלילה לא יכראשה יי החיכיר ,יכר לא מתקיים כאן התנאי להיפעת צירת יקט,ל ,אילי טיפר הכתיכ שלבן אכן מצא את התרפים ,היה הסיפיר בייראי ליבש צררה צפייה, :ימשש - - -יימצא. הטטייה האחרת מן הרצף הצפיי מעניינת ייתר ,יהיא עיקר עניינני באן ,במקרם רצף צפיי - - - :ייצא - - -ייבא - - -יתקח רחל - - -בא במשפט רצף - - -" :ייצא - - -ייבא - - ,רחל לקחה :'- - -סטייה זאת מרצף הצירית באה להורית לניעל סטייה מרצף הזמנים ,ליא בא באן הרצף הצפרי ,ייייקטיל - - - ייקטיל "- - -היה פירישר של רבר ,שרחל לקחה את התרפים לאחר שלבן נבנס לאיהלה, :יצא , - - -יבא , - - -תקח - - ,החריגה מ Iהצפיי מלמרח ,שרחל עשתה את אשר עשתה לפנישנכנס אביה לאיהלה ,בלימר :לפניני עבר שקרם לזמן העכר המטיפר ברצף הפעלים, לפניני .אם בן .שני רצפים של פעילית :רצף אחר מסמן את מעשי לבן: " - - -ייצא - - -ייבא - - -יימשש - - -ילא מצאי: יהאחר מספר על פעילי תיה של רחל - - -" :ירחל לקחה - - - יתשמם - - -יתשב ."- - - הבעיה .מריע בחר המספר לשלב בר את רrבפי המעשים .ילא הביא את הראשין ראשין ,אלא הביא את מעשיה של רחל לפני מעשיי לבן. בפי שקרי למעשה .חררגת מ Iהעיין הבלשני .נאמר כאן רק ,שייתבן שהרבר ניבע מררבי של המספר המקראי לא לטפר טיפירים אפיזיריים. שאינם בקי העיקרי של העלילה .יבאשר מיצא המספר צירר לספר רכר שקרה לפני הפעילית המסיפרית .היא מביאם בתיר רצף רבריי בחריגה מן הרצף הרגיל ,יהסבר ניסף לכר :אילי פתח המספר יסיפר על מעשיה של רחל ,היה עליי להאריר ילטפר מריע עשתה רחל את אשר עשתה, בררר שהיבאי הרברים בקטע זה,הקשר הטיבתי בין הרברים מיבן, נרגים עניין יה בקטע ניסף: ייייקם יעקב יישא את בניי ...יינהג את בל מקנהי . ,ילבן הלר לגזז את צאניי:כבראשית לא ,יז-יט( גם באן בילטת החריגה מרצף הצירית הרגיל בטיפיר המקראי ,יגם כאן
העברית שלנו והעברית הקדומה
23
כאה החריגה כרי להררות על חריגה מרצף הזמביס .אילו באמר כאן: ויקם יעקכ - - -יישא - - -יינהג - - -יילר לכן - - - היה משמעו של הפסוק ,שלכן הלר לגזוז את צאבו הרחק מן הכית, לאחד שיעקכ ומשפחתו כדחו מן האדץ .לוא כר היה הדכד ,כוודאי הייבו תמהיס על המשכו של הכתוכ :ייייגד ללבו בי,ם השלישי בי בדח יעקביי .לא הייבו מכיביס לפשר הפתעתו של לבן ,לאחר שמשפחתו כרחה מן הארץ לנוני שהוא עצמו עזכ את הבית .אלא שלא כר היו הרבריס .לכן עזכ את כיחו לפבי שיעקכ ומשפחתו ברחו ,וברור מן הכתוכ ,שיעקכ ביצל את ההזדמבות שגקרתה לו ,היעדרו של לכן מן הבית ,כדי לכרוח. ראיבו שיש שבי סוגיס עיקרייס של מקריס שכהס כאה צורת קטל כתור רצף צורות ייקט,ל: כאשר כראש המשפט אחרי וי החיכיר בא שס-עצס או מלת א. השל,לה "לאיי ולא הפועל. כאשר המספר רוצה לשכיר את רצף הזמביס ילספר שמעשה ב. מסייס קדס למעשיס אחריס המסיפריס כטקסט יהבה יש מקריס אשר כהס עשייה החריגה מן הרצף הצפיי להיית מוסכרת כשתי הדרכיס .כמקריס אלי הפסיק היא די-משמעי .בכחן ריגמא אחת: ייייגרש את האדס וישבן מקדס לגן עדן את הכריכיס ...יהאדם ידע את חוה אשתי) "...כראשית ג ,כר -כ ,א(. ליא גכתכי הדכריס כרצף אחד של צירית ייקט,ל , - - - :יגרש - -יישבן , - - -ירע האדם את חיה אשתי - - -היה הכתיכמתפרש פירוש כדיר אחד ,האדס ידע את חיה אשתי אחרי שהס גורשי מגן עדן .מאחר שסיפר המספד את סיפירי כפי שסיפרי ,בפתח פתח להכבת הקטע כשתי דרכיס : א .צירית הפיעל מעידית על כר שהכתרכ כיקש לספר ,ביהאדס ירע את אשחי לנוני שגירש מגן-עדן ,ילפביביייעכר-מיקדסי' .זה המיכע כאבגל,ת כ. Past Perfect - כ .המספר לא כיקש כלל לחריג מרצף הזמביס ,אלא שהיה על,י להשתמש כצירת קטל :יייהאדס ידעי' .כגלל העובדה שהיא כחר להעמיד כראש המשפט את שס-העצס :יייהאדס . ...יהפיעל שבמשפט איבי עימד ל,ד וי החיכיר .העמדת שס-העצס כראש המשפט עשייה לבכיע מן הרצין להדגיש שס-עצס זה, ... :באשר לאדם... לפעמיס קיכע עיון כזה את פירישי של פסיק שחשיכית רבה ליכעבייבי
24
x
וניכרסיטה משוררת
אמונות ורעות: ייבראשית ברא אלהים את השמים דאת הארץ והארץ היתה תהו ובהד) "...בראשית א ,א(. אילו נבתב הפסדק :בראשית ברא אלהים את השמים יאת הארץ יתהי הארץ תהי יבהי חיח חפסוק מתפרש בקדבע חר משמעית ,שאלדחים ברא בראשיתו של רבר עולם תדחו דכוהו ,ולאחר מכד הטיל בד סררים. משבחר חמחבר לחשתמש בשני פעלים שצורתם קטל :ברא - - - וחארץ היתה - - -נפתח פתח לשני פירושים: א .לפני חבריאח שעליח מסופר בטקסט ,היה ערלם תדחו ובוהו. חבריאח שעליח מסופר בטקסט .חיא חטלת סררים בעולם תוחו ובוחו. לפי פירוש זח מתייחס חפועל היתה לייעבר-מוקרם". ב .אלוחים ברא את חארץ יש מאיד ,ולאחר מבד הטיל בו סררים. לפי פירוש זה באח בטקסט צדרת קטל דלא יקטיל משדם שבחר חמחבר לחעמיר לפני חפועל שם-עצם :יהארץ היתה ,- - -וזאת כרי לחביע משחו כעיד :ובאשר לארץ ,שעליח מסופר באן ...חעמרת שם עצם בראש חמשפט בש-וי חחיבור בראשו נטלח מד חפסוק את חנסיבות להופעת צורת יקטיל בהוראת עבר. ייקטיל- - -ייקטיל או ייהי-במקביל לרצף חצורות קטל- - ייקטיל- - -ייקטיל ,שבחם חמספר מספר את סיפורו ,באיקטל- - -יקטל ,שבשימושובמקרא רצף צורות :יקטיל- - חעיקרי חוא מתייחס לעתיר .חקבלה זאת ביד צורות ייקטיל חמתייחסות לעבר לבין צורות יקטל ח מתייחסות לעתיר חיזקח את חקונספציח של וי חחיפדך· צורת יקטל חבאח אחרי יקטיל אינה משמשת רק בחוראת זמד עתיר. צורת יקטל חבאח אחרי צורת יקטיל עשויח לחתייחס לכל חזמנים ולכל חאספקטים שצורת יקטיל עשריח לחתייחס אליהם .וכך באשר צורת יקטיל מתייחסת לפעולה חוזרת ונשנית שנעשתח בעבר ,גם צדרת !קטל, חבאח אחריה ,מתייחסת לפעולח חוזרת ונשנית: יייישא יעקב רגליו יילך ארצה בני-קרם יירא וחנה באר בשרה וחנח שם שלשח עררי צאד רבצים עליה בי מד חבאר חחיא ישקי חעררים וחאבד נרלה על פי חבאר ינאטפי שמה כל חעררים יגללי את חאבן מעל פי חבאר יהשקי את חצאן יהשיבי את חאבן על פי חבאר למקומח" )בראשית כט ,א-נ(. חפעלים חראשדנים שבקטע באים בצורת !יקטיל בריד פעלים חמספרים על רצף פעולות שנעשי זו אחר זו בעבר :יישא - - -יילך - - -
העברית שלבך ךהעברית הקדךמה
25
רירא .לאחר שררת פעלים זאת בא רצף פעלים :יקטרל - - -רקטל - -רקטל )בבניינים שרניםו( :ישקר - - -רנאטנור - - -רגללר - -רהשקר - - -רהשיבר - - -שיעררר של הבתרב :בי מןהבאר ההיא היר הררעים נרהנים להשקרת את העררים ,רשם היר הררעים גרהגים להיאטף ,רלאחר מכן נרהנים לנלרל את האבן הכברה ,ראחר בן היר משקים את הצאן ,רבטיימם להשקרת את הצאן היר רגילים להשיב את האבן הכברה למקרמה .רירשם לב לשתי ההרפערת של הפרעל השקה בקטע זה: כשהפרעל בא ליר רי החיברר ,הרא בא בצררה רקטל :רהשקר ,רכשהפרעל בא שלא בטמרן לרי החיברר ,הרא בא בצררת יקטרל :ישקר .כן רצף הצרררת יקטרל - - -רקטל היא תמרנת ראי של הרצף קטל - - - ריקטרל .בפי שבבר אמרגר צררתר של הרצף שיש בר צררת ריקטרל קל להטבירר הטבר הטטררי ,ראילר צררתר של הרצף שיש בר צררת רקטל מרטבר על ירי חרקרים במרצר אגלרגי לרצף הראשרן :מה קטל - - - ריקטרל - - -הרא ייעברי :כן יקטר" - - -רקטל הרא עתיר ,אר רצף פערלרת חרזררת. בן מצרי הקררא קטע זה בשגי מישררי זמן .מישרר הטיפרר הרגיל, המטפר מה עשה יעקב בירם מטרים ,רמישרר הפערלרת שנעשר ררן קבע, שהיה מנהג לעשרתן. תרפעה זאת של הימצארת בשני מישררי זמן רררחת במקרמרת רבים במקרא .יברלתנר לעקרב אחר השתלשלות הפעלים זה אחר זה מעמיקה את יברלתנר לעקרב אחר מהלכו של הטיפרר .רררגמא נרטפת: ייריהי הירםרירבח אלקנה רנתן לפננה אשתר ...מנרת רלחנה יתן מנה אחת אפיים" )שמראל א :א ,ר-ה(. לארר העירן עד כאן קל לנר להבין את פשר הצרררת שבהן בחר המטפר לטפד את טיפררר .הדצף ריהי - - -רירבח - - -מטפד על המעשים שעשה אלקנה בירם מטרים ,ר Xילר הרצף השני - - -רנתן - -יתן - - -בא לטפר על מנהגר של אלקנה בנטיברת דומרת.הפערלרת החרזררת רנשנרת מרבארת באן בשתי הצרררת האפשרירת .ליד רי -החיברר ב Xה הצרדה רנתן ,ראילר של xליד רי החיברר באה הצררה יתן .אילר נבתב הקטע בדצף אחד ריהי - - -רירבח - - -ריתן - -ריתן - - -היה הקטע מתפרש לנר כמטפר רק על פערלרתשנעשר זר אחר 11בירם מטרים. העברית החדשה ,העברית שלנר ,ל xירשה הרבה מבל זהX .נחנר שרזרים פה רשם דרן חיקרי לתרן כתיבתנר צרררת מרהפברת ,רלעתים
26
אוניברסיטה משוררח
רחרקרת אנחנר מביעים פערלרת חרזררת רנשנרת בפעלים שבפינר הם מסמנים ייעתיריי ,אבל אלר שיירים של מערבת רלא מערבת ,בעיקרר של דבר ,יש לנר בירם זמנים מרבהקים :קטל הרא ייעברי' ,ר-יקטרל הרא ייעחידיי,
פרק די
שתי הלשינית שבקרבני
כפרקי תחביר שרנים ממשיכה העברית החרשה את לשרן המקרא. לעתים אין להבריל בין משפט בלשרננו לבין משפט מקביל לו בלשרן המקרא .אך העברית החרשה ממשיכה נם את לשרן חכמים .לשרננר שראבת מכמה שכבותלשרן. נרגים רברינר במבנה תחבירי המסמן גרימה עקיפה של פערלה.נשררה זה לזה את שני המשפטים: ר .יעקב הרקיר את חברו. .2יעקב ביקש מחכרו לרקרד. המשפט הראשרן מבטא גרימה ישירה .נקבע במשפט ,שאכן גרם יעקב לכך ,שחברו ירקרד .המשפט השני אינר קרבע ,שאכן גרם יעקכ לכך שחבדו ירקרר ,אלא שהרא העביר לחברר את רצרנר שהרא ,האחרון, ירקרד .הערברה ,שאין לפנינר גדימה ישירה ,מיצאת את ביטויה בכך, שאפשר לרמר: יעקב ביקש מחכרר לרקרד אבל היא לא רקר. דבר שלא ייאמר על המשפט הראשון. במבנה תחבירי זה יבראר ,בין השאר ,הפעל,ם ביקש ,דרש,זניררה, הרשה ,אטר ראמר ,פעלים שיש במשמערתם ,שמישהר ניסה לעררר את זרלתך לפערל אר שמישהר ניסה לעררר אחזרלתר שלא יפעל. נבחן עתה את המבנה התחבירי המירחר לפעלים אלר רלדרמיהם בחינה קררכה ירתר .במשפט ,2שהרא מענייננר ,יש שם"עצם המשמש כנרשא המשפט :יעקב ,יש שם-עצם המשמש כמרשאר של הפרעל :חברר, ריש בר משלים שצררתר צורת מקרר :לרקרד .המירחד למכנה זה הרא שקיים בר יחסנרשא"נשרא פרטנציאל ,בין שני המשל,מים :חברי ירקרד.
28
K
וניברסיטה משוררת
ראבן ,רבר זה הרא השתקפרת משמערתר של הפרעל בתחביר .שם העצם חברר מסמן באן הן את זה שהבקשה מרפגית אל,ר ,הרא מקבלה של הבקשה ,רהרא מסמן אף את זה שיפעל אר את זה שמצפים ממגר שיפעל. מבגה תתבירי כמבגה משפט 2מצרי אף בלשרן המקרא ,רהרא מצרי כלשרגרת שרגרת ,שכן הרא מבטא את אחת מן התבגירת הסמגטירת העיקרירת שכלשרן. יירלא גתן סתן את ישראל עבר בגבלר" )במרבר כא ,כג(. ייריצר ירסף את עברר את הרפאים לחגט אתאבירי') .בראשית ג ,ב(. במשפטים מקרא"ם אלר באים כל המרכיבים התחביריים הצפריים .אלר משפטים שלמים המביעים בבהיררת את המשמערת הגלרמה בהם .אך יש אשרמימרשר של מכגה זה כלשון המקרא מסתיר במקצת את הצפרןבר. יירכברא השמש צרה יהרשעריררירר את גבלתר מן העץ" )יהרשע ח, בט(. כמשפט זה חסרים הן המשל,ם המסמן את זה שגצטררה לעשרת משהר, זה שהציררי הרעבר אל,ר ,רהן צררת המקרר הראריה לסמ! את הציררי עצמר :את הפערלה שיש לעשרתה. למררת הערברה שהמבגה התחבירי הגלרי של משפט זה אחר הרא מן המבגה של משפט ,2יטע! הבלש! שאי! לפגיגר מבגה אלטרגטיבי ,אלא שלפגיגו מבגה מקרצר של המבגה האמרר ,מבגה שאפשר לשחזר בר את החסר .לא יקשה על,גו למלא במשפט זה את החלל,ם התחביריים ול,צור בכך מבגה שלם .המשפט הגתר! מתפרש לגר כאילר גאמרבר: יהרשע ציוה את אגשי" ,ה,דיד את גבלתר מ! העץ ",דידר... אפשר אף לגסח כלל תחבירי"סגגרגי שיגשר כין שגי המבגים התחכיריים :כאשר אחרי משפט במשפטים הגררגים כאן יבוא סיפור הביצוע .עשויה צררת המקור לגפול ,והיא תשוחיר מתרך סיפור הביצוע. במקום :ציווה יהרשע להרריד - - -ויורירו - - - ייאמר :ציווה יהושע ויורירו - - - ושוב ,המלה ",דיד ,שכמשפט הגתר! איגה מימרשר של המשל,ם הצפרי אחר הפועל צי"ה .מלה ,את היא מרביב מתרך סיפור הכיצרע .לפגיגר אישור לכך ,שאכן האגשים עשו את אשר גצטור לעשות ,ורבות הדוגמאות לכך בלשו! המקרא ,יכזה הוא המשפט: ייראשלח לפגיכם את הצרעה ותגרש אתם מפגיכם")יהושע כד ,יכ( ומשפט זה איגו אלא קיצורו של המשפט: ראשלח לפגיכם את הצרעה לגרש אותם מפגיכם ותגרש הצרעה... כללו של דבר :במבגה תחבירי זה רומה העברית של ימיגר לעכרית
העברית שלנר רהעברית הקרומה
29
המקראית ,שבן המשפט הרגיל למימושו של מבנה זה מצוי הן במקרא והן בלשוננו .ההברל בין הלשונות הוא בבך .שבמקרא פועל חוק נשילת צורת המקור לפני סיפור הביצוע ,וחוק זה אינו מוצא ביטוי בלשוננו. בעיקרו של רבר ממשיבה לשוננו בעניין זה את ררבה של העברית המקראית .אך לשוננו שואבת בעניין זה נם מלשון-חז"ל. הטיפוסי בלשון חבמים הוא ,שבמבנה הנרון באן לא תבוא צורת"מקור )אלא אם בן לפנינו מובאה מן המקרא( אלא יבוא משפט משל,ם המביע את תובנו של הציווי .משפט במשפט 2ייראה בלשון חז"ל במשפט: יהושע ציווה על אנשיו שיודידו את נבלתו ן העץ הקשר המבני בין שני טיפוסי המשפטים )המקראי והחז"ל (,ברור לחלוטין .צורת המקור ,הבאה במבנה המקראי ,אינה אלא תולרת ביווצו של המשפט המפרש את הרברים .צורת מקור תבוא באשר אפשר לשחזר שחזור תחבירי את פועלה של הפעולה .מביוון שבמבנה זה המשל,ם השמני של הפועל מסמן הן את מקבלו של הציווי והן את מבצעו של המעשה ,יש באן תנאים לנשילת הנושא"הפוטנציאל ,של המשפט המשל,ם ולהופעת צורת מקור: - -ציווה על האיש ,שהאיש ,לך - -ציווה על האיש ללבתהספרות העברית החרשה מרבה להשתמש הן במימושו המקראי והן במימושו החז"ל ,של המבנה הנרון באן: ייחפץ הייתי לבקש מאת אחי שיראני את עצם הבל ,מיר" )ביאל,ק( יימעניין לעניין התחיל לפתותה ,שתעבור עם הבלב אל,ו" )ביאל,ק( ייוהיא משרלת את בנה שלא ,לך בדרך המסובנת) "...פיבמן( ולעומתם: יייומם ציווה ל ,את מלאביו הנעלמים לשעשעני בחלומות" )ביאל,ק( יירמז לי לצאת מן החנות" )תמוז( ייהוא ביקשני לשים עיז על קבוצה של בירואים" )תמוז(. ויותר מוה :רווחים משפטים שיש בהם לשון-מקרא ולשון-חז"ל זה ל,ר זה .מצאנו משפטים ,שיש בהם שני פעל,ם הראויים לבוא במבנה הנרון, והאחר מהם מושלם בבמקרא והאחר מושלם בבלשון חז"ל. ")הוא( הפציר בי שאצווה על לאפי לחקות קולותיהם של חיות" )תמוז(
30
K
וניברסיטה משוררת
לוא בחר הסופר לנקוט בלשון המקרא ,היה עליו לבתוב: הוא הפציר בי לצוות את לאפי לחקות - - - ולוא בחר לנקוט בלשון-חזייל ,היה עליו לנסח רבריו: הוא הפציר בי שאצווה על לאפי שתחקה - - - )ואיד אנו עוסקים כאן באספקטים אחרים של הלשונות ,בגוד השימוש בוי ההיפוך . , :ויפצר( ,ייתכן שעשה הסופר מה שעשה לצורך גיוון, שלא יהיו שתחקה שאצווה סמובים זה לזה. ררך זאת ,שילובן של שתי הררכים זו בזו ,אינה ררכם של רוב הירצרים בלשון ימינו .בטקסטים רבים שנברקו נמצאה נטייה כולטת לאחירות סגנונית ,ובך בלשונו של ביאליק קיימת נטייה מובהקת להבריל בין הלשונות :לא הרי ביאליק ביימאחורי הגרריי כהרי ביאליק בתרגום יירון קישוטי' .בעיה זאת של שתי לשונות המשמשות אותנו העסיקה הרבה את הסופרים ואת הדקרקנים בימי התחרשותה של הלשון .היו שהכריזו על ההכרח להקפיר על ההבדלה בין המקורות הספרותיים שלנו ,והיו שהאיצו בכותבים להתיך את המקורות ללשון אחת. מעקב אחר צורתם של המשפטים בטקסטים שונים מן הספרות, בעיתונות ובלשון הריכור מראה ,כי המכנה הטיפוסי ללשון המקרא - שיש בו משלים שצורתו צורת מקור -רווח בלשוננו הרבה יותר מאשר המבנה הטיפוסי ללשון-חזייל .הדגם החזייל ,אינו משמש כלל בלשרן הדיבור ,והוא נריר מאד בלשוד העיתונות .גם בלשון הספרות גבר הדגם המקראי .ייתכן שפעלה כאן גם השפעתן של לשונות זדות. והרי באנגלית ייאמד: 1 Persuaded the boy to eat ואין בלשון זר מבנה מקביל למכנה הטיפוסי ללשון-חזייל. אמרנו שאנחנו מוצאים בלשוננו לשון-מקרא ולשון חזייל זו ליד זו ,אך מאלף הדבר שאין אנחנו יוצרים עירובים מוחלטים ביניהן .יש גכולות לעירוכ הלשונות זו בזר .כך לא מצאנו בלשוננו משפט כגון: דוד ביקש ממשה בי יבוא אליו המלה ייבייי משעבדת בלשון המקרא )ובלשוננו( משפטים משל,מים. השימוש במלת שיעבוד זאת במשפט נוטע בו יסוד מקראי ,אך המשפט המוצג באן בנוי בצורתם של משפטים בלשוןחזייל .כמשלים שני בא באן משפט ולא צירת מקור .כאן אין לפנינו לשון-מקרא ולשון-חוייל זו בצד זו ,אלא מבנה אחד העשוי מעירוב מרכיבים מלשונות שונות .וכך אם בוחרים אנחנו ,בלשון ימינו ,לבנות משפט בדומה למשפט בלשון חוייל,
העכרית שלנן והעכרית הקדומה
31
אנחנו משתמשים במלת השיעבןדיישי' ,האופיינית ללשון חז"ל: דוד ביקש ממשה שיבוא אליו. ואם אנחנו בונים משפט ברומה למשפט מקראי ,אנחנו משתמשים בצורת מקור: דוד ביקש ממשה לבוא אליו. דוגמאות באלה ,בצד אחרות ,עשויות להעיד על בן .שהעברית החדשה מקיימת מידה מטוימת של נאמנות ללשונות שהן מקורותיה ההיסטוריים. מה שלא עשתה הלשון של ימינו ,עשתה גם עשתה העברית בתקופת שקיעתה של לשון המקרא .הלשון העברית הכייצגת בטפרים המאוחרים של המקרא מערבת שתי לשונות זו בזו ,ויוצרת מבנים שיש לראות בהם לשון בלאיים .ידוע הדבר ,שכאשר בני ארם הרגילים בלשון אחת נדרשים ללשין אחרת ,הם עשויים להעביר מרכיבים מלשונם הם אל הלשון הזרה להם במידה מטוימת .מפגשים בין לשונות יוצרים במקרים רבים לשון כלאיים .הדבר נבון לא רק בתחום הרגלי ההיגוי ,דבר המובר לבול ,אלא גם בתחומים אחרים בלשון. לא נעטוק באן בשאלה ,מה היתה לשונם של אלו שהיו בארץ בראשית תקופת ייבית שני" .מטפיק לנו שאנחנו יורעים שהלשון השלטת בימים ההם היתה הלשון הארמית .בווראי שימשה אז גם לשון שממנה צמחה עם התפתחות הלשון"לשון-חז"לי' .מבל מקום ,טפק רב הוא ,אם בחיי יום-יום שימשה בתקופה ההיא לשון המקרא הקלאטית. מי שכתב טקטט מקראי בתקופה מאוחרת זאת ,בוודאי ביקש לחקות את הלשון המקראית ,עם זאת הוא לא יבול היה להשתחרר מהרגלי לשונו הוא ,מציאות זאת יצרה משפטים בגון: ייבי מררכי ציווה עליה אשר לא תגיד" )מגילת אטתר א ,י( כותב משפט זה השתמש במלת השיעבוד אשו ,שהיא מלת שיעבוד מקראית ,אך הוא לא נמלט מן המבנה הטיפוטי ללשון חז"ל ,מבנה שבו הוא השתמש בחיי יוס יוס: ומרדבי ציווה עליה שלא תגיד תרגום מקראי מובהק של משפט זה מן הראוי שילבש צורה כגון: ומרדבי ציווה אותה וא והג'ו אם לא -ויצו מרדכי אותה לא והג'ו השימוש במלת השיעבוד אשו במשפט ממגיות אטתר מאיר גם עירוב לשונות נוטף .בלשון מקראית קלאטית משעבדים משפט מושאי במלת השיעבוד ייב'" ,ואילו מלת השיעבוד אשו משעבדת בדרך כלל
32
K
י]ינרסיטה משוררח
יימשפטי זיקהי' .השימוש במלת השיעבוד אשד במקום זה אינו ,אם בן, בדוח הלשזן המקדאית הקלאסית ונבהיד דבדינו: בלשון חז"ל משועבדים הטיפוסים השונים של משפטים משועבדים במלת השיעבודיישי' .השימוש ב"ש" אינו מבחין בין משפט לוואי לבין משפט מושא,ובך ייאמד אף בלשוננו בהשפעת לשון חז"ל: ו .הבפד שנסעתי ממנו יפה .2אני שמעת' שהבפד יפה במשפט ו נטוע משפט משועבד שהוא משפט זיקה .יש במשפט המשועבד התייחסות בבינוי אל שם העצם שלפני השעבוד :הבפד - - ממנו.במשפט 2נטוע משפט משועבד שאינו משפט זיקה .אין במשפט המשועבד ב'נו' המתייחס לשם עצם שלפני המשפט .משפט במשפט המשועבד במשפט 2ייקדא יימשפט תובןי'. בללו של דבד :הן משפט' זיקה והן משפטי תובן ישועבדו בלשון חז"ל במלת השיעבודיישי'. שונה הדבד בלשון המקדאית הקלאסית .משפטי זיקה ישועבדו במלה אשד ומשפטי תובן ישועבדו במלת השיעבוד ייניי' .יש ,אם בן ,בלשון המקדא דיפדנציה בין שני טיפוסי משפטים משועבדים ,שאינה קיימת בלשון חז"ל. העבדית שלנו ממשיבה בדדבה את שתי הלשונות: הבפד שנסעתי ממנו יפה -משפט זיקה המשועבד שיעבוד חז"ל., הבפד אשד נסעתי ממנן יפה -משפט זיקה המשועבד שיעבוד מקדאי. אני שמעתי שהבפד יפה -משפט תובן המשועבד שיעבוד חז"ל., אני שמעתי ני הבפד 'פה -משפט תובן המשועבד שיעבוד מקדאי. העבדית שלנו יודעת את שתי הדדבים ,אך אינה יוצדת מבני בלאיים: לא ייאמד בלשוננו: הבפד בי נסעתי ממנו יפה אני שמעתי אשד הבפד יפה משפט במשפט הדאשון לא מצאנו אף במקדא ,אך משפטים במשפט השני ,משפטים שבהם משועבד משפט תובן במלת השיעבוד אשד )הדאויה לשעבד משפטי זיקה( ,באים אף באים במקדא ,וזאת בעיקד בספדים המאוחדים של המקדא:
העכרית שלנו והעכרית הקדןמה
33
ייבי שמענו את אשר הוביש הי את מי יס סוף מפניבס" )יהושע ב, י(.
או אף: ייכי אני ידעתי אשר עבדיך יודעיס לברות עצי לבנון" )דברי-הימיס כ ,כ ,ז( ושוב ,משפטיס כמשפטיס אלו לא יישמעו כלל בלשוננו. ההסבר לתופעה מיוחדת זאת עשוי להיות ,שלפניני עידוב שתי לשונות :המדבר או הבותב שהשתמש בחיי יוס יוס בלשון שלא ידעה להבדיל בין שיעבוד משפטי זיקה לבין שיעבוד משפטי תוכן ,שכן את שניהס שיענד במלה אחת -ייש" בלשין חז"ל -העביד את הדגלי לשונו לתוך טקסט האמור להיות מקראי .המחבר שביקש לשוות לטקסט צורה מקראית השתמש במלת השיעבוד ייאשרי :אך עשה זאת נלי להכחין נין שני טיפוסי המשפטים המשועבדים .הבחנה זאת טיפוסית ,כפי שראינו ,ללשון המקראית הקלאסית .אם ההסבר הזה נכון ,לפנינו צל לשון חז"ל על פסוקים מקראייס ,וזאת גס אס אין בפסוקים המלה המשועברת בלשון חז"ל עצמה. אס הסבר זה נכון ,עלינו לשאול ,מה פשר הופעת ייאשר" בראש משפט תוכן אף בספרי מקרא שאינס מאוחריס .לא נעסוק כאן בשאלה הקשה ,המעסיקה את חוקרי המקרא ,והיא שאלת זמן חיבורם של ספריס שונים ,אך השאלות אחווות זו בזו. אפשר גם להסביר תופעה זו ,הופעת ייאשר" נראש משפטי-תוכן, כתולדה של מפגש בין דיאלקטים שונים של הענרית נתקופה המקראית הקדומה עצמה ,והרי מלת השיענוד יישי :הטיפוסית ללשון חז"ל באה אף בלשון המקרא ,ואף בטקסטים שאינס מאוחרים בלל: ער שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל )שופטיס ה,( 1 , מה שמצאנו בדברי-הימים ובמגילת אסתר ,לא מצאנו בלשוננו אנו. אנחנו יורשיה של העברית המקראית ואנחנו ניזונים מלשון חז"ל. וההבדלה בין שתיהן עדיין מחייבת אותני במידה מסוימת.
פרק חי
תיארר הפרעל בעברית
אחר המבנים התחביריים הרווחים ביותר בעברית ,ובעברית מקראית יותר מבלשוננו ,הוא זה המשתקף במשפטים: הוא היטיב לננן הוא התחיל לננן הוא עומר לננן הוא יורע לבגן במשפטים אלו בא צירוף בשואי הבבוי מפועל :היטיב ,החחיל ,ערמד ו-ירדע ומצורת מקור של פועל אחר :לנגן -במעמר הפעל,ם הללו יבואו פעל,ם רבים אחרים. המיוחר במבבה זה הוא שהמלה המסמבת את עיקר הפעולה אינה הפועל הראשי שבמשפט ,זה המותאם לנושא :הוא היטיב לבגן ,הם היטיבו לנגן ,אלא צורת המקור ,הנראית משועברת לפועל שלפביה .בך עיקרם של הדברים שבאמרו במשפטים שהודגמו איגו ,שמישהו היטיב, שמישהו התחיל ,או שמישהו ערפד ,אלא שמישהו ניגן. בחיבה מקרוב של מבבה תחבירי זה מאירה צדדים מרבזיים בלשון המקרא ,ומראה שוגי בין העברית שלבו לבין העברית המקראית: המלה היטיב ,במשפט :הרא היטיב לנגן ,הבראית בפרעל הראשי, מתארת את הפרעל הבא בצררת מקור :מלה זאת מרסיפה הרחבה ארוורביאל,ח למשפט בתון :הרא ניגן .אפשר לתאר אח המשפט חיאור סמנטי בזה :על המ~בה הסמבטי הממומש במשפט הרא ניגן פרעלת הדחבה תיאורית,בגרן :היטב .הרחבה זאת היא ,אם בן ,פרדיקט תיאררי הפרעל על פרופרזיציה. הלשרברת השרבות מציעות מספר דרבי מימרש תחבירירת למבבה
העכרית שלנו והעכרית הקרומה
3S
סמנטי ,שבר פרעל רעירן תיאורי על פררפרזיציה .יש מימרשים תחביריים הפתרחים לכל ההרחברת התיארריות ,ריש מימרשים המירחרים לחלק מן ההרחברת .נסקרר כאן בקצרה את הררכים השונרת שבהן מצטרף הרעירן התיאררי למבנה הסמנטי העיקרי. אתת מתרפערת הלשרן העיקרירת היא שהרחבה תיאררית תצטרף לפרעל המביע את עיקר הפערלה בררך של לקטיקליוציה :התבת הרעירן האדרורביאלי והרעיון הראשי שבמשפט למלה אחת: האיש התקדם האיש נע +קדימה האיש נסרג האיש נע +אחררה ייאמר שהערך המילרני ,הלקסיקלי התקדם יש בר לקסיקליזציה של נע ר"קדימה. הלשון מציעה במקדים רבים שני טיפרסי מימוש לשוני אלטרנטיביים: לקסיקליזציה עמרסה ,שהיא שימרש בפעלים שיש בהם כמה רעירנרת, רכנגד זה מימרש תחבירי מפררט ,שבר זוכה כל מרביב סמנטי למרכיב תחבירי גפרד. המימרש התחבידי המפררט ,שבר זרבה המרביב התיאררי למעמד תחבירי גפדד ,מתפצל לשתיאפשררירת: א .האלמגט התיאררי מרחדר אל תרך המבנה שעליר הרא פעל ,רחלה באלמגט התיאררי ירידה בדרגה ) :(downgradingבמקרם להירת פרדיקט תיאררי הפרעל על פררפרזיציה שלמה הוא נעשה משלים תיאררי של הנשרא: מהמבנה הבסיסי; הוא ניגז +הוא עשה זאת היטב הוא ניגן היטב נרצר: רזה דינר של התיארר במשפטים: הוא אכל במהיררת הרא אמר זאת ימה ב .האלמנט התיאורי מרחרר אל תוך המבנה שעליר הרא פעל ,רהוא תרפס בר עמדת נשרא ,עמדת פרעל ראשי .הפועל המסמן את הפערלה הממשית שנעשתה נדחה ממעמרר הראשרן,רהרא מתממש בצררת מקרר. מהמכנה הכסיסי :הרא ניגן +הרא עשה זאת היטב הרא היטיב לנגן נרצר: מה יש מכל זה בלשרן המקראיתרבלשרננר אנר? הבעת הפרדיקט התיאררי בלקסיקליזציה עמרסה ,התכת התיארר רה פרדיקט הראשי לפרעל אתד ,רררחת בשתי הלשרנרת ,כפי שהיא רררחת בלשרנרת השרנרת .בלשרנרת השרנרת רבים הפעלים שאפשר
36
אוניברסיטה משרררת
לנתחס לפועל בסיסי ולמרביב תיאורי .לשון עשויה להיות נברלת מלשון אחרת במירת השימוש בררך מימוש לשוני זאת. העברית המקראית והעברית של ימינו נברלות הרבה בשימוש בררך השנייה :המימיש התחבירי הטיפיסי לעברית המקראית הרא זה המשתקף במשפט הרא היטיב לנגן .במקרא ייאמר: הוא עושה היטב הוא מיטיב לעשות ולא ייאמר: הוא פעל במהירות הוא מיהר לפעול ולא ייאמר: ובך רווחיס במקרא משפטיס בנון: הוא הרע לעשות הוא הרחיק ללבת הוא השפיל לשבת הוא הקריס לקוס לררך תחבירית זאת יש בעברית המקראית במה מימושי משנה. נשווה את המשפטיס: הרא היטיב לנגן אל תרבו תרברו גבוהה ומהרתם והוררתם במשפט -אל תרב! תרברו ,ששיעורו :אל תרברו הרבה ,נרחה הפועל המסמן את הפעולה תרבר! ממקומו ,אך הוא לא הפך לצורת מקור ,אלא נשאר פועל נטוי :תרבר! .פועל זה משועבר שיעבור בלתי מקושר -א-סינרטי -לפועל התיאורי .ררך זאת רווחת בלשון המקרא ,והיא מן המאפ"ניס של לשון זאת. וכך נאמר במקרא: לא ירעתי אכנה כמקוס :לא ירעתי לכנות הי חפץ יגריל תורה כמקום :הי חפץ להגריל תורה לא אוסיף ארחם כמקום :לא אוסיף לרחס מהרו עשו כמוני לעשות כמקום :מהרו כמוני גם כמשפט !מהרתם !ה!ררתם תופס הפועל התיאורי עמרת פועל ראשי ,והוא רוחה ממקומו את הפועל המסמן את הפעולה ,אך כאן אין הפועל המסמן את הפעולה משועבר לפועל התיאורי .שני הפעל,ם מחובריס זה לזה .גם כאו משועכר פועל אחר לפועל האחר מכחינת המשמעות ,אך מכחינה תחבירית לפנינו שני פעלים שווי מעמר. ררך זאת.להעמיר שני פעל,ם )וכן שני משפטים( זה ל,ר וה כשהם
העבריח שלבן ןהעבריח הקרןמה
דב
מחוכרים וה לוה כמקום לשעכרם זה לזה ,היא אחר מטימני ההיכר העיקר"ם של העכרית המקראית .אחת התכונות המרכזיות של העכר'ת המקראית היא שלעתים קרוכות על קורא הטקטטים לפענח את הקשר שכיז פעל,ם סמוכ'ם או משפטים סמוכים מתון ההקשר הענ"ני ,שכז איז כטקסט טימני שיעכור המפרשים את הקשרים. מה מכל אלה יש כלשוז 'מ'נו? כל ,ספק ,הררר העיקר'ת לתיאורו של פועל כלשוננו היא העמרתו של המרכיכ התיאורי כמשל,ם: הוא נ'גז היטב הוא אכל במהירןת המרכיכ התיאור' הופך להיות ייתיאורeווםן" .ררר זאת שכמעט אינה מנוצלת כעכרית המקראית ה'א ררן המלן כלשןננן .וכך הרכר כאנגל,ת וכהרכה לשונות. מאלפת לענ"ז זה רעתם של מןר' הלשןז כראשית התחרשןתה .כמה ממעצכי ררכה של העכרית ניטו לכוון את הלשון כר שהיא תלך כררכי המקרא כעניין שאנו עוסקים כו כאז .היו שניטו לגזור על משפטים כגוז: ייהןא ניגן היטב" כטענה שאין הם עכריים מקוריים .אר המציאות הלכה כררן זאת .ה'א אימצה את השימןש כתיאןר' אופז לכיטן' המרכיכ התיאורי. המכנה הטיפוטי ללשוז המקרא ייהיטבתי לנגן" כא גם כלשוננו ,אכל הוא רווח רק כלשון הטפרות .כלשון הר'כור א'ן משתמשים כמשפטים כאלו כלל ,אן גם כלשוז הטפרית מכנה זה רווח פחות מהמכנה האלטרנטיכי ,שיש כו ייתיאור-אופז". המכנה המשתקף כמשפט ייתרבן תרברן" ,שכו עומרים זה ל,ר זה שני פעל,ם בל ,כיטוי לשיעכור שכיניהם ,אינו כשימוש כלשוננו כלל. המבנה המשתקף במשפט ייומהרתם והוררתם" ,שבו מחוברים שני הפעל,ם זה לןה ,מצו' אף בלשוננו ,שבז בצר משפטים כגוז :הם טענן את העגוה במהירןת מוצאים אנחנו גם :הם מיהרן ןטענו את העגוה ,ובצר הןא בא מיקרם ייאמר גם היא הקרים ןבא .גם ררר זאת משמשת כיום רק בלשוז הטפרות ובלשון הקרובה לה .בלשוז הריבור גברה הררך הראשונה :העמרתו של מרביב תיאורי במשו,ם לפועל. שונ'ם הרברים באלמנטים האטפקטןאל"ם המצטרפים לפרופוזיציה: אלמנטים המטמנים התחלה ,המשך וטיןם של פעולה. הוא התח'ל לנגז הוא המשיך לנגן
J8
אוניברסיטה משוררח
הוא הפסיק לגגו מבגה סמגטי בעין: הוא התחיל )הוא מגגן( לא ימומש בררך של לקסיקליזציה של החחיל ו-מנגו בפועל אחר. לקסיקל,זציה של מרביבים אלו אין בעברית ואין בלשוגות אחרות. בעברית המקראית יובע הרבב בזה בבמה ררבים ,שבבר הברגו: הרעיון המרבזי מובע בצורת מקורותוסף ללרת הרעיון המרבזי מובע בפועל גטוילא אוסיף ארחם על ציון בלתי מקושר הרעיון המרבזי מובע בפועל מחוברותוסף ותלד ברור הוא ,שבמבגה השלישי אין שגי הפעל,ם מסמגים שתי פעולות, ואבן אין לומר: .אתמול היא הוסיפה ועתה היא ,לרה הפועל הראשון מסמו את המשבתה )אך קרוב לבך( של הפעןלה המסומבת בפועל השגי .הפועל היטיף הו Kלעןלם פועל אספקטואל" ואין הוא מסמן פעולה של ממש .אך יש פעלים הראויים לשמש הן בפעל,ם אספקטואליים והן בפעלים המסמגים פעולה של ממש .פעלים באלו יוצרים במקרים רבים רו-משמעות: הם שבן ואבלן הפועל שבי יתפרש בפועל המסמן פעולה של ממש ,ובך יובן המשפט בקיצורו של משפט בגון: הם שבו לבאן מן הבפר ואבלו אך הפועל יתפרש גם בפועל אספק טואלי .ובך יובן המשפט בקרוב למשפט הם אבלו שוב בעברית של ימינו מובעים האספקטים שאנו רגים בהם באן בצירוף מיעל +מקיר .בצר מבנה זה משמש ביום מבנה מקביל לו ,השואב מלשוןחזייל ,והוא מבבה שבו באה במקום צורת המקור צורת בינוני: הוא התחיל מנגן הוא התחיל אובל מבנה זה מיוחד לאספקט ההתחלה ,שבן לא ייאמר בלל: .הוא הפסיק מנגן .הוא הפסיק אובל .הוא המשיך מנגן .הוא המשיך אובל שני המבנים המקראיים האלטרגטיביים היא הוסימה יילרה ו -הוא יוטיף ירחב Iבמעט ואיגם בשימוש ביום ,אך בבר ראינו ,שהפועל האסקפטואלייישביי יתחבר לפועל המסמן את עיקר הפעולה :הוא שב
העברית שלנו והעברית הקדומה
59
ראמר. בררך העמרת הפיעל האספקטיאלי לפני הפיעל המסמן את הפעילה יבואי גם פעל,ם המסמנים את הבוונה ,אי את היית הארם שעל,ו מרברים במצב שלפני הפעילה: היא עימר לנגן היא הילך לנגן משפטים אלו ,שיש בהם פעל,ם אספקטיאליים ערמר י -הרלר ,מצביעים על תהל,בי השתניתם של פעל,ם .בריר שלא ואת משמעיתם הראשינית של הפעל,ם עמר י -הלר; בריר ,שמשמעיתם הראשינית של הפעל,ם הללו היא זי המשתקפת במשפטים: היא עימר עתה בקצה המסררין היא הילך עתה לבפר במשפטים אלו מסמנים הפעל,ם ערמר ו-הרלר את עיקר הפעילה אי את עיקר המצב .ממשמעית התחלתית זאת ז הפיעל למשמעית של תביעה מיפשטת ,תניעת הביונה .בך זזי פיעל ,תניעה שונים ממשמעיתם הראשונית בעברית ךבלשינית אחרית. במקים צירת המקיר עשייה לביא צירת שם-הפעילה אי צירה שמנית אחרת הראייה לסמן פעילה: היא התחיל בנגינה היא התחיל בעבירה חרשה יאף :הוא התחיל במלאכה הצירה השמנית נגינה גזורה מהפיעל ניגן ,יכך הרבר בזיג עבררה - עכר .שם-העצם מלאכה ,הבא במקים צירת מקיר במבבה זה ,איני גזור מפיעל ,אלא היא כיניי לפעולית מפעילות שינות. הךא התחיל בבנייה הוא התחיל במלאכה היא התחיל בביסיר וכוי מכל מקום בריר שהמלים נגינה ,עבירה ,ו"מלאכה אינן באות באן במעמר שם"עצם ,שכן לא ייאמר כלל: היא התחיל בשילחן במקים צירת המקור הבאהבמבנו;; זה תבךא גם ייצירת-תחל,ףי :מלה היא התחיל זאת שהיא כיניי לפעילית: המלה זאת רימזת על פעילה מסיימת ,שהיא לנגר עיני המרבר יהשימע.
כנרק וי
ארגולם חדשלם רחושלם לרתו
תופעה תרשה היא בעברית .שהיא יוצרת משפטיס גס בלי פעל,ס. בעברית יש משפטיס רביס שבהס מצטרף לשס"עצס נוש Kשס"עצס. שס"תו Kר Kו צירוף-יחס )מלת יחס ושס"עצס( .וכך נוצר משפט שלס. ב Kלו הס המשפטיס: רור רופ K רור גרול רור בבית וז Kת בניגור ללשונות Kחרות .ש Kין בהן משפט כלי פועל .וכך ה Kנגל,ת מחייכת קיומו של פועל בכל משפט .ולו Kיהיה זה פועל ריק ממשמעות כפועל .isפועל זה Kיני מסמן רבר K ,ל Kהו Kקושר Kת הנוש Kואת הנשו Kלמשפט. בצר משפטים כ Kלה ,שבהם ב Kים שני מרכיבים ל "Kפועליים זה ל,ר זה ויוצריס כך משפט ,רייחיס משפטיס שכהס יש בנוסף על המרכיביס הללו מרביב הנקרא ייארגד" .כינוי זה לתפקיר תחבירי זה שואב מתפיסה ,שאין האיגר אלא מרכיב תחבירי המקשר את הנשו Kלנוש .K עיין בתחביר ובסמנטיקה יר Kה ,ש Kין תפקירו של ה Kונר קישור בין המרכיכיס העיקרייס בלבר .רבר זה עולה ברורות מן ההשוואה הב Kה: רורתי היא רופאה דרדתי תהיה רופאה רירתי נעשתה ריפאה יורתי נש Kרה ריפאה האוגר במשפט הראשון ייהיא" חסר משמעות .על,ו י Kמר ברין .ש Kין הו K Kלא קושר את הנשוא לנושא .המרכיביס הבאיס בין עיקרי המשפט
העברית שלנו והעברית הקרומה
41
בשלושת המשפטים האחדים קובעים משמעות .מחיקת האוגדים הללו מן המשפטים תשנה את המשמעות :היא תשנה את עדבי האמת של המשפטים,וכך .אם נכון הוא שדודתי תהיה רופאה ,אין זה נבון בהברח שדודתי רופאה. הפועל ייתהיהי' ,כמוהו כצורות האחדות של פועל זה ,מסמן את הזמן במשפט שאי! בו ביטוי אחר לזמן .יש לדאות במרכיב זה רעיון של זמן הפועל על פרופוזיציה נתונה: 'יהיהי )דודתי דופאה( במימוש התחבירי של מבנה סמנטי זה מוחדר אלמנט הזמן אל תוך הפרופוזיציה המבטאת את עיקר הדברים ,והוא מוצב בין הנושא לבין הנשוא :דודתי תהיה רופאה .מכייון שנם כל ,אוגד זה מתקיים משפט נכון ,אלא שהוא שונה במשמעותו ,ייאמר שלפנינו אוגד ,מקשר. קדוב לאוגד זה האוגד יינעשה" .הפועל במשפט יידודתי נעשתה רופאה" אינו מסמן ,שמישהו או משהו נעשי )הם עשו שילחן 1השולחן נעשה( אלא הוא מבטא התהוות: יהתהווהי )דידתי רופאה( או :יהפך לי )רורתי רופאה( המרכיב המתייחס להתהוות מוחדר במימיש התחבירי כין הנושא לבין הנשוא ומתקבל המשפט הנתון. ה"אוגד" נשאר מורכב יותר במשמעותו .אין שני המשפטים: דודתי רופאה דודתי נשארה רופאה שווים במשמעיתם .שיעורי של המשפט השני הוא ,שלא התהווה המצב, שאין דודתי רופאה: ילאי )יהתהווהי )ילאי )דודתי רופאה(« כלומר ,האוגד נשאד כולל בתוכו שתי של,לות. כך רואים אנחנו ,אם כן ,שהאוגדיישם-גרף" )כגון :הרא ,היא ,הם ,י-הן( הוא האוגד היחיד בין אלו שהזכרנו כאן ,שאינו מבטא כל משמעות .פה ושם עשוי השימוש באיגר זה להבהיר את מבנה המשפט ,אבל הוא עצמו נטול משמעות. יכול אדם לתמוה על קיומם של מרכיבי לשון מחוסרי משמעות :מה פשר השימוש במרכיבים שאינם מוסיפים דבר? ויכול אדם להוסיף כאן שאלה לשאלה :שמות-הגוף הנדונים כאן הם במקומות אחרים בעל, תפקיד מהיתי ,והם רחוקים מלהיות נטול ,משמעות .וכן הרבר במשפטים
42
.אוניברסיטה משודרח
הוא נטע היא רופאה הם טובים שבהם שם-הגוף משמש בנושא המשפט ,ואם בן ,מה פשר השימוש במל,ם אלה במקומות אחרים בתפקיד נטול משמעות? שיקולים באלה עשויים להוביל להשערה ,שאין המבנה הנדון באן, המבנה שיש בו אוגד שם-גוף ,מבנה מקורי בלשון ,אלא מבנה שהוא תולדת התפתחות ,ידועה התופעה בלשונות שונות ,שמבנים תחבידיים מקוריים מתאבנים התאבנות מטוימת ,ותפקידם של מדביבי המשפט משתנה ,ואבן ,גם בבלשנות העוטקת בלשונות שיש בהן אוגד שהוא חובה ,באנגל,ת ,התעוררו הרהורים באשר למקוריותם של האוגדים, רכבד נמצאר הרכחרת לכך ,שגם בלשרנרת אלה לא היה ארגד בדבדים הקדרמים בירתר של השפה, בן ,בשאנחנר משרחררים מן הכדח למצרא ארגד בכל לשרן רבכל תקרפת לשרן ,אנחנו חייבים לבחרן את הלשון המקראית בדי להשיב ,אם יש ארגדשם-גרף )בל ,תפקיד שלשם-גרףן( בלשרן זר, משפטים שיש בהם שם-גרף שנרטף על שני מדביבים שמניים הראויים ל,צרר משפט שלם ררוחים מארד במקרא ,ודרגמארת לבך: ייהדם הרא הנפשיי ייהעמר עשירית האיפה הואיי ייצדיק תוא הי" על משפטים אלו ועל שכמותם נאמר בטפרי לימוד,שיש בהם ארגד ,על האוגד ייאמר ,שהוא עשוי לבוא בין שני שמות העצם או אחרי שניהם, בפי שהדבד במשפט השני, והנה הוצע במחקר המודרני לא לראות בהןא ו-היא שבמשפטים אלו אוגד ,אלא לראותם נושאים :הןא ר-היא יבראו תמיד במקרם שם-עצם, וישמשו בנושאים במשפט ,החוקר דרייבר הציע לראות בכל המשפטים שיש בהם לנאורה אוגדים שמות-גוף יימשפטי ייחודיי. משפטי ייחוד נפוצים בענדית המקראית החדשה .ודוגמא בולטת למבנה זה: ייהצור תמים פעלויי, לפנינו משפט שלם ייחמים םעלןי' ,ולפגיו שם-עצם ייהצןדי' .בתוך המשפט חמים םעלן יש כינוי המתייחט לשם-העצם שלפני המשפט: כינוי זה הוא חלק מהמלה מעלן .כך מפרש דרייבר גם את המשפטים שאנחגו דגים בהם נאן:
העברית שלנו והעברית הקרומה
43
הדם -הו < Iהבפש. לפבינו משפט שלם הןא הנפש ,ובו שם-הגוף הן < Iבוש < Iממש .לפבי משפט שלם זה ב < Iשם-עצם הדם בתלק ייתוד .ושיעודו של המשפט: בתבר מדבויםI< ,בתבו < Iומוים :הןא הנפש .וקוובים וב < Iשו לדם ,שעליו <I לו שבי המשפטים ה < Iתוים שהרוגמו ב <Iו: העמר -עשירית האיפה הרא שם-העצם עמו הו < Iתלק ייתוו ,ושם הגוף שבתוך המשפט הו < Iבוש <I ויתו עם ז < Iת הביבוי המתייתס ,המוסבI< ,ל תלק הייתוד. צדיק הר < - Iהי משפט זה שובה מקודמו בזה ,שתלק הייתוד ב < Iבו בסופו של המבע. לפביבו משפט שלם צדיק הרא ,ש <Iף בר שם-הגוף הו <Iברש < ,Iובוש < Iזה הו < Iגם הביבוי המוסב קדימה I< ,ל שם העצם ש < Iתוי המשפט. גם במשפטים מסובבים יותו בגוו: <Iבבי הו < I< Iשו הוצ < Iתיך מ < Iוץ מצוים <Iיולפביבו ,לפי דעה ז <IתI< ,וגד .יש הוו <Iים < Iת שם-הגוף שבמשפט כגרו זהייבוש < Iסתמייי .משפט זה יתפוש בוומה למשפט ב <Iבגליתכגרו: It is you who did it שבו המלה itהי < Iבוש < Iסתמי. בללר של דבו :בל המשפטים מלשוו המקו < Iשיש בהם לכ < Iווה < Iוגו יתפושר יפה כמשפטים ש <Iיו בהם <Iוגד בלל .בבל <Iלו שם-הגוף <Iיבו <Iל <Iשם-גרף ,כלומו תתליף לשם-עצם, חוקוים ההולכים בווך ז < Iת קל להם להסביו < Iח ההת < Iם שביו שם-הגוף לביו שם-עצם כמשפט .מקובל לרמו בספוי הלימוד ,כי ה < Iוגו מות <Iם לבוש <: I הדם הןא הנפש ול <:I הדם הןא הבפש <Iם < Iוגו לפביבו ,קשה להסביו < Iת פשו הוכוI< ,ך <Iם לפביבו ,בוש <, I טבעי לו שהו < Iיות < Iם לשם העצם ש <Iליו הו < Iמוסב: הדם -הןא הבפש שכו בד~וך על דם < Iתה < Iומו :הןא. ויי < Iמו כבו כ <Iו :כשתש כותם של משפטי ייתוד כ <Iלו ,ובוצוו מהם משפטים בעלי < Iוגוים -וכך הובו בלשובבו <Iבו -התתילו ובים לשגות בהת <Iם זה ,שכו הם ל < Iהוגישר בהצוקה לובו. במצ < Iבלשו שטעו ,כי גם בלשוו המקו < Iיש " <Iוגדיי שם-גוףI< ,בל גם הו < Iסבוו ,שזו תופעה משבית ,ושל < Iכך היו הדבוים בלשוו הקוומה ביותו.
44
ארניברסיטה משרררת
ובר מקובל על,בו ,שאוגר שאיבו מסמן משמעות הוא לא רק מיותר מכתיבה סמנטית ,אלא שאין הוא מקורי כעברית. אמרבו כאן .שכעברית של ימיבו יש אוגר שם-גוף .רשאים אבחבו לבקש הוכחות לכר .רשאים אבחבו לשאול ,מרוע לא בפרש משפטים מלשובבו אבו כפי שפירשבו משפטים מלשון המקרא .האם אי אפשר להחיל את רכריו של ררייכר גם על משפטים מלשון ימיבו .כגון: רורתי היא רופאה ולומר אף על,הם .שהם משפט ייחורוו סבוריםאבחבו ,שיש כמה הוכחות לקיומו של אוגר שם-גוף כלשונבו: א .המשפטים מלשון"ימיבו אינם כשכילנו תיכות רוממות .אנתנו שומעים את המשפטים .אבחבו שומעים את הטעמתם של המשפטים, והטעמה זו מפתחת את המכבה התחכירי .המשפט המוצג כאן אינו מכוצע כררר כלל כמשפט ייחור: רורתי -היא רופאה )כלומר :באשר לרורתי אבי אומר לר :היא רופאה( כיצועם למעשה של המשפטים מעיר על,הם שאין הם משפטי ייחור. ב .העוכרה ,שרבים אינם מקפירים על ההתאם שכין שם"הגוף לכין שם"העצם שלפביו ,מעירה על כר ,שאין הם חשים כמשפטים אלו משפטי ייחור .גם אם ייאמר על המשכשים את ההתאם ,שהם משבשים את הלשון ,לא תקטן ערותם של הרכים ,שאין הם מרגישים כמשפטים האמורים שהם משפטי ייחור .ומאלף מאר :גם סופרים ב;אלה שאיבם מקפירים כהתאם זה .כללו של רבר :משפטים כגון: המפגן היא הצלחה הם ערות לקיומו של אוגר. ג .יש כלשובבו משפטים שלא יתפרשו כלל כמשפטי ייחור ,ואין לבו אלא לומר על שמות-הגוף שכהם ,שהם אוגרים: הסכבה היא שהילר לא ימצא את הררר. משפט זה איבו משפט ייחור ,שכן מה שיש כו אחרי שם-העצם הטכנה איבו יוצר כלל משפט: • היא שהילר לא ימצא את הררר והרי עיקרו של משפט ייחור ,שיש כו משפט שלם ולפביו שם"עצם כעמרת ייחור .ואם לא משפט ייחור לפנינו ,אוגרלפביבו! מן האמור כאן לא עולה שרצף מל,ם כ :רורתי היא רופאה לא יתפרש לעולם כמשפט ייתור .אם נשמע רצף מל,ם זה כר :רירתי -היא רופאה ,לא בהסס לומר ,שמשפט ייחורלפביבו.
העברית שלנו והעברית הקרומה
45
אמרנו בראשית רברינו ,שגם אם אין האוגר מוטיף רבר למשמעותו של המשפט .הוא תורם במקרים רבים לבהירותו של משפט .נשווה את שני המשפטים: רורתי רופאה רורתי הרופאה משפטים כמשפט הראשון ,שבו אין שם-העצם הנשואי מיורע :רופאה ולא הרופאה ,יבוא לעתים קרובות בלי אוגר .האוגר לא יתרום במשפטים אלו לבהירותם של הרברים ,ולא כך הרבר במשפט השני. בקריאה רהוטה עשויה המלה הרופאה להיתפט כלוואי .והקורא ימשיך ררבו בטקטט בבקשת הנשוא )בגון :רורתי הרופאה גרה בתיפה( .רק אם לא יימצא הנשוא המבוקש ,ישוב הקורא אל המשפט הנתון ויעניק בקריאתו למלה הרופאה מעמר נשוא .בטופו של רבר יקלוט הקורא את הכוונה ,אלא שעיכוב פטיבולוגי יש כאן .המשפט שיש בו אוגר ,מבנהו שקוף יותר .לפנינו הררכה ברורה לקריאתו של המשפט ,ראכן כרוב המשפטים שיש בהם נשוא שם-עצם מיורע מצאנו אוגרים. ורוגמא בולטת לרברינו במשפט הבא: הטכנה שצהייל יעניק רשיון נהיגה לכל ת"ל. משפט כזה ,שבו הנשוא הוא משפט ,ייתפט בקריאה רהוטה כך שהמשפט הנטוע בו הוא משפט לוואי .ושוב ,הקורא עשוי להמשיך ררכו כטקטט ככקשת נשוא: הטכנה שצהייל יעניק רשיון נהיגה לכל ת"ל אינה קיימת כלל. כשאין הקורא מוצא לפני הנקורה שכטוף המשפט את הנשוא המצופה, הוא שב לראשיתו של המשפט ומתקן את קריאתו .משפט שיש בו אוגר יכהיר לקורא מיר מה המכנה שלפניו: הטכנה היא שצהייל יעניק רשיון נהיגה לכל תייל. האוגר שם-גוף אינו תופעה מקורית בלשוננו ,והנה העכרית שלנו ממשיבה ויוצרת אוגרים תרשים .גם אוגרים אלו לא באו לעולם אלא כתולרת שיבו"ם במבנים מקוריים יותר: הנגב זהו שטת המתיה החשוב ביותר של ישראל איש זה היה זהIגו מנהיג תשוב ליבורנו זה עיר. לירתם של אוגרים אלו כלירתו של האוגר שם-גוף .האוגר זהו מוגבל בשימוש בו בהשוואה לאוגר הוא ,ולא נעטוק בכך כאן .האוגר הIגו משמש אותנו בעיקר להבלטת זמן הווה במשפט שיש בו בטמוך טימון זמן אחר - - - :ה Iה רהIגן ,- - -שכן הרצף :הIה - - -ןהןא
46
ארניברסיטה משרררח
לא ייכשד לכך .האיגד זה משמש דק בלשין דיביד ,יהמייחד בי היא שאין המשתמשים בי מתאימים איתי לנישא המשפט: ל.בידנז זה עיד. יאכן ,יש לני בלשינני איגדים חדשים יחדשים ייתד.
פרק ז'
כיצד ייצרת העברית את המלים שלה; משקלים ימשמעייית
התופעה המרבזית שבה נבדלת העברית מרוב הלשונות היא הדרך שבה העברית יוצדת את דוב המלים שלה .רוב המלים בעבדית נוצרות משילוב שודש ,בגון :בחר ,טינוד ו-דרש ,יתידה מופשטת למדיי ,שיש לה גדעין של משמעות עם משקל ,שגם הוא דלבנטי במקרים דבים למשמעות ,שורש אתד ,בגון :טנור יבוא במשקלים שונים :טינודתי, טרנור ,טינוזר ,לפיבך עשויות במה מלים להיות קרובות בהיותן גזורות משורש אתר ,והן עשויות להיות קרובות בהיותן בעלות משקל משותף, ובך במלים חיט ,טנון ,ננר ו-גנב ,השורשים שונים ,אבל יש בהם צד סמנטי משותף הנקכע כמשקל .כבד באן עלינו לומר ,שלא לבל משקל יש משמעות מסוימת. משקל ,הפעל,ם מכונים כנייגים .בדדך כלל נתלות כבניינים משמעויות מסוימות ,אבל מערכת הבניינים אינה משקפת יתסי משמעות קבועים .אין בניין המביע תמיד משמעות אתת בכל השורשים ,נשווה את יתסי המשמעות בין הפעל,ם שלהלן הגזודים בבניינים ייקל" )פעל( ו-יינויעל": שיבד שבד קיפץ קפץ ייפה יפה שימת שמת סיפד ספד גילה גלה
48
אוניברסיטה משוררח
בררר לחלרטין שיחס המשמערת שבין צררת ייקל" לבין צררת "םיעל" אינר אחד לבל זרגרת הפעלים שהררגמר באן .הניגרר שבין שבר ר"קםץ לבין שיבר רקיםץ הרא באינטנסיבירת ,אר בפי שייאמר בדקדרקים מקרבלים הםיעל מסמן פערלה "חזקהי' .ספק אם אבן היחס הסמנטי הרא אחד בשני המקרים :הניגרד הראשרן הרא בעצמת הפערלה,ראילר במקרה חשני לפנינר ניגרד שעניינר חד פעמירת לערמת חזרה על הפערלה .מבל מקרם ,שני חניגרדים עשריים לחירארת קררבים .בורגרת חפעל,ם האחרים אין כלל ניגרד של אינטנסיבירת ,חיחס שבין יםה ר"שמח לבין ייםה ר"שימח הרא יחס של גרימה .משמערת חפרעל ייםה כרללת בתרכח את משמערת חפרעל יםה: יהתהווהי )אני יעה יותר( יעיתי ייפיתי = אני גרמתי)יהתהררהי )מישחר יפח ירתר« רבך הדבר בזרג חפעל,ם חשני: שימחתי = אני יגרמתיי )יחתחורהי )מישחר שמח« במשמערירת חפעל,ם טםר '"טיםר ,גלה ר"גילה ,בפי שחן נתפסרת בירם ,אין בל יחס סמנטי נראח לעין ,שיצדיק לבאררח את חשימרש בשרדש אחד בשגי הבגייגים .אין כאן יחס של איגטגסיבירת ,ראין כאן יחס של גרימה כפי שזרגרת הפעל,ם נתפסים כירם ,אין חקירבח חסמנטית בכל זרג גדרלה ירתד מקירבח בין שני פעל,ם שרנים לגמרי, כגרן :בנה ר -אבל ,מח שמכרנח בספרי חדקדרק ייהרראת חבנייןיי אינר אלא חכללח השראבת מעירן במשמערת פעלים שאכן מקרימים בהם יחסי משמערת מסוימים .מצב דברים זח ,כפי שחרצג באן ,גרדם לכך שמצד אחד ערסקים בלשנים ב"מערכת ח בנייניםי' ,רמצד שני בלשנים מתייחסים לצרדרת שרנרת חנגזרות משררש אחד כאל הררירת לקסיקל,רת שרנרת שאינן קשרררת זר בזר .עירן שיטתי בפעלים רבים מאד יראח ,ששתי חגישרת מרצדקרת .אין לחכחיש קירמח של יימערכת בנייניםי/כשם שאין לחכחיש את הערבדח שמערכת זאת פררצה מארד .יתר על כן שינריי משמערת חחלים בפעלים שרנים פררצים ערדרערר את סריררת חמערכת, עד שראת עשריח בתרך הזמן לחיעלם. אנחנר רשאים לכנרת קברצת רברים מערבת ,אם מחקיימים בח יחסי תפקרד ,יחסי תפקרד בין מרכי? לבין מרכיב .חחצרקח לכינרי יימערכת"הבניינים" חיא בכך .שלמררת חסבך הסמנטי חהרלך רגרל ,יש כמח יחס' משמערת מרבחקים חטיפרסיים ללשרן חעברית ,רחבאים לירי ביטרי בפעלים רבים. חלשרן חעברית מביעה באמצערת בגיינים את חיחס ייפעיל" Iייסבילי',
העברית שלנר יהעברית הקרומה
49
< Iת היחס ייפעיל" /יירפלקסיבי" I< ,ח היחס בין עשייה לעצמי לבין העשייה לזילת י < Iת היחס שבין עשייה לבין גרימה ליילת שיפעל .יחסי המשמעית השיגיס < Iיגס מקרייס לחליטין .יחסיס שיגיס קשיריס בטיפיסי פעלים מסוימים .יחס סמגטי מסיים עשיי להיית טיפיסי לקביצה גרילה של פעלים שיש להס צד סמגטי משיתף ,בגין פיעלי רגש <Iי פעלים < Iדגיקטיבים .לעתים קדובית קיבעת משמעית השידש < Iת יחסי המשמעית הקיימים בין ציריתיי של השירש. יחס סמנטי בריר הטיפיסי ללשין העברית הי < Iהיחס ייפעיל" / ייסביל·' ,עיין צירני במלה יר < Iה ,שהניגיר הזה מציין על-פי-ריב במלה הפעיל/היפעל. ציין בריר :פיעל/פרוגל הצירה הפסיבית המקבילה לצירה ה < Iקטיבית מייחרת בבך שיש בה תניעת : Uפרעל ,הרפעל .מכייין שגס פעלים בבניין קל מסמניס לעתיס קריבית פעילית ,צפיי שגס כנגר צירית בניין קל יהיי בלשין צירית מקבילית המסמנית סבילית .עניין הסביל של בניין קל היא בעייתי למדיי :בצירת הסביל המקביל לצירת הפעיל שכבניין קל מתפקרת לעתיס קריבית צירת כניין גפעל: שברתי את הכס < / Iהכס < Iנשבר על-יריי סגרתי < Iת הרלת /הרלת נםגרה על-יריי < Iל < Iשצירית כניין נפעל ייצרית עס צירית בניין קל גם מערכת < Iחרת. הניגיר בין הצירית עשיי להיית גם ניגיד של רפלקסיביית. /נשמרתי )=שמרתי < Iת עצמי( שמרתי < Iת הילר סגרתי < Iת הילר בחדר /נסגרתי בחרר )סגרתי את עצמי בחרר( יכן :נרשמתי לבית-הספר. יתר על כן ,היכחית ברירית לכך .שמשמעיתי המקירית של כניין נפעל ל < Iהיתה ייסביליתי' .בבניין זה יש ציריתייצירריי' ,ז < Iת בניגיר בריר לבניינים הסביליס המיבהקים ייפרעל" י"הרפעלי' .גס העיברה ,ש <Iין בצירית בניין יה תניעת ,Uהטיפיסית לסבילית ,מלמדת הרבה .כך < Iני מגיעים למסקנה ,שההיר< Iה המקירית של בניין יינפעל" הייתה היראת הרפלקסיביית ,העשייה לעצמי .אס כך .מה היתה הצירה המקירית להבעת הסבילית כנגד צירית בניין ייקל"? בעכרית המקר < Iית יש שרירים של משקל שהי < Iצירת הסביל המקירית של בנייןייקלי' ,יכצפיי ב < Iה בצירה זאת תניעח ; uיהיא הצירה ו..קח .פיעל זה < Iיני הסביל של צירת ייפיעלי' ,שכן אין בעברית פיעל ל,קח .כעתיר הצירה המקבילה הי <.,!Iקח .יאין פיעל זה הסביל של צירת ייהפעילי' ,שכן אין בעברית פיעל יקיח .צירית אלה ,ל r-ח כעכר י r- !-ח
50
אןניברסיטה משןררח
בעתיר ,הו צורות הטביל המקורי של בנייו קל: הם ל,קח1 הוא ל Rח מים הם ~,קח1 הוא י.קח מים לא קשה לשער מרוע נעלמה מו הלשוו צורת הטביל של בנייו ייקל": היא נזרהתה עם צורת הטביל של בנייו ייפיעל" :עקב מכפל שבא בצורת הטביל של ייקל" על-פי חוק ההכרות,נטשטש ההברל ביו שתי צורות הסביל ,זה של ייקל" זזה של ייפיעל,,, הלשוו העברית איברה כך כנייו ,ומערכת הכניינים נעשתה סכוכה יותר ושקופה פחוח מכחינה טמנטית ,הפער שננרם עקכ היעלמו של הטכיל של כנייו ייקלי' .נתמלא כצורוח בנייד יינפעלי' .כנייד שהוראתו המקוריח העיקרית היא רפלקסיביות ,כך הפכו פעלים שונים בבנייו יינפעל" רו-משמעיים: נרשמתי לביח הטפר = רשמתי אח עצמי לבית-הטפר רשמו אותי לבית-הספר הו צורות המביעות טבילות והו אלה המביעות רפלקסיביות קשורות בצורות יסוריות המביעות פעילות ,עשייה ,ולפיכך לא נצפה למשמעויות סבילות ורפלקטיביות בפעלים שבצורת בנייו ייקל" שלהם איו טימוו לפעולה ,כנוו יכויתי. כפי שצורת בנייו יינפעל" היא הביטוי לרפלקסיביות הקשורה בצורת בנייו ייקלי' .כך צורח בנייו ייהתפעל" מביעה לעתים קרובות רפלקטיביות הקשורה בצורת בנייו ייפיעלי' .ובקיצור הייהתפעל" הוא הרפלקסיבי של ייפיעלי'. ייפיתי = עשיתי את הזולת יפה התייפיתי = עשיתי את עצמי יפח ושוב ,יורגש כי עקב התפתחותה של הלשוו איברו גם צורות בנייו ייהתפעל" את מקומו הכרור במערכת הבנייגים ,ורבים הפעלים בבנייו זה ,שאינם מביעים רפלקסיביות כלל. סקרגו כאו בקצרה את כיטויה של הרפלקטיביות במערכת הבניינים. כאו מו הראוי לעמור על תופעה לשונית חשובה :הרפלקטיביות עשויה להיות מובעת לא רק בצורת הבנייו אלא בשורש עצמו,ורוגמאות טובות לכך מצורות הפעלים לבש ו-כושט ,שיעורם של הפעלים לבש ו-נIשט כולל רפלקטיביות. לבש = שם בגר על עצמו פשט = הסיר בגר מעל עצמו ואם כך ,איו לצפות ,שמפעלים אלו ייגורו צורות בבנייו יינפעלי' .אם
העברית שלני יהעברית הקרימה
51
הרפלקסיביות מובעת בצורה היסורית שבבניי! ייקלי' .אי! מקום להבעתה בבניי! המיוחר הגוזר צורות רפלקסיביות, פעלים אלו ,שבבנייןייקל" הם מסמנים עשייה לעצמו ,מאפשרים יחסי משמעות מיוחריס להס .ברור הוא ,שאי! יחס סמנט' אחר בזוגות הפעליס רקר/הרקיר ו לב / Wהלביש היחס הסמנטי שבין רקר לבין הרקיר הוא יחס של גרימה: משה רקר = משה עשה פעולת ריקור רור גרס לכך שמשה יעשה פעולת רור הרקיר את משה ריקור במקרה זה ייאמר ,שצורת ייהפעיל" כוללת במשמעותה את צורת בניי! ייקלי'. לא בן הרבר בזוג הפעלים לב /Wהלבי .Wאין הפועל הלבי Wמסמן, שמישהו גרס לזולתו שילבש בגר ,שיעשה פעולה .כאן היחס הסמנטי הוא אחר: הוא שס בגר על עצמו משה לבש בגר= משה עשה משהו הוא שס ררר הלביש את משה בגר = רור עשה משהו בגר על משה באן גרימה לעצמו ,ובאן גרימה לזולת .במשפט השני לא מסומן שמשה עשה משהו. רוגמה בולטת לבך .שאי! צורת ייהפעיל" במקריס רביס בוללת במשמעותה את צורת בניי!ייקל" היא הפועל העלה: רןר גרם לעצמו ,שהוא יהיה למעלה ,על רור עלה לגבעה הגבעה רור העלה את החפציס לגבעה = רור גרס לכך ,שהחפציס יהיו למעלה ,על הגנעה. ואין שיעורו של המשפט שנשואו בננייןייהפעיל": רור נרם לכך שהחפציס יעלו לגבעה שכ! החפצים אינם מסוגלים לעלות = Jלגרום לעצמם שיהיו למעלה(. כבר הצבענו בראשית רברינן בעניי! זה ,שצורות הבנייניס ייקל" ו"פיעל" מקיימות יחסי משמעות שונ'ם .חלק מ! היחסים הסמנטיים הללו קשור בהשתייכותם של הפעלים לקבוצות סמנטיות מסוימות של פעלים ,בגו! פעלים ארגיקטיבייס ופעלים המביעים מצב רגשי .כבר אמרנו ,שעקנ שינויים סמנטיים יחסי משמעות מקוריים הולכים ומשתנים ואף הולכים ונעלמים .ומן הראוי להרגים עניין זה. הפועל לבש בבני! קל מסמן משמעות של הימצאות במצב פיזי
52
ארניברסיטה משרררת
)לוק טיבי( מסוים .ובך חדבר במשפט: חאיש ישב על חבסא פועל זח בא גם בבניין פיעל :יישב .אין יחס סמנטי של אינטנסיביות .אם בך חוא ,אפשר חיח לצפות ,שבצורת בניין ייפיעל" תסומן חמשמעות של גרימת חמצב חפידי חדח .ואין חדבר בך .אין צורת בביין ייפיעל" באח במשפט במשפט: חאיש יישב את חברו על חבסא מבל מקום בך לא ייאמר בלשובבו אנו .פועל דח משמש בחוראת חגרימח של מצב אתר .חפועל משמש בחוראח מושאלת של חחוראח חראשונח ומן חראוי לחשוות: חאיש ישב על חבסא חאיש ישב בעמק במשפט חראשון מסמן חפועל ,באמור ,מצב פידי ברור .במשפט חשבי אי! חפועל מסמ! מצב פידי דח ,אלא מצב לוקטיבי של חימצאות במקום מסוים דרך קבע .במבנח זח משמעותו של חפועל קרובח למשמעות חפועל גד שבמשפט: חאיש גד בעמק צדרת חפדעל בבניין ייפיעל" נתייחדח לסימד! גדימתו של מצב דח: האיש יישב את חבדד בעמק = חאיש גדם לבך שחברד ישב )=יגדר( בעמק לצורך סימון חגרימח של חמצב חפידי אנחנו משתמשים בצורת בניין ייחפעיל": חושבתי את חאיש על הבסא ומאלף הדבד :צררת ייחתפעל" ,חקשרדה צודנית בצורת בניין ייפיעל" מסמנת את ח רפלקסיביות של שתי חהורארת" ,יישבתי" ר-הדשבתי. חאיש חתיישב על הבסא האיש חתיישב בעמק ודוגמא נוספת: בפי חבראח ,חיתח לפעלים ביבדחי ר-הבבדתי בראשיתר של דבר משמעות אחח .בררך בלל אין ביגורי משמעות בין צורות ייפיעל" ו"חפעיל" בפעלים אדגיקטיביים ,וחנח בבר בעברית חמקראית לפנינו פיצרל סמבטי: עשיתי משחו בבד ירתר חבבדתי ביבדתי עשיתי משחר נבבד ירתר )וקרוב חרא ל -בתחי לו בבוד(
העבריח שלגך ךהעבריח הקרךמה
נS
חלוקת תפקירים זו כין צורות הפועל ,שאינה תולרת המערכת הטרירה, היא תולדה של תזוזות כמשמעזת .יכר הדכר כפעלים רכים.
פרק חי
פעלים אדג'קטיביים רפעלים המביעים מצב רגשי; מערנרת של צרררת רמשמערירת
שתי קברצרת גדרלרת של פעלים שבהם מקרימים עדיין יתסי משמערת סרירים למריי במערבת הבניינים הם הפעלים האדגיקטיביים רהפעלים המביעים מצב רגשי, הפעלים האדגיקטיביים הם הפעלים המקבילים לשמרת-תראר שבלשרן ,בין שנראה ארתם גזררים משמרת-התראר רבין שנראה ארתם צרררת אלטרנטיבירת לצרררת שם-התראר, מקביל ל יפה יפיתי מקביל ל גדרל גדלתי בררב המקרים אין לפרעל האדגיקטיבי רלשם-התראר משמערת אתת. המשפטים שנשראם שם-תראר מסמנים מצב סטטי חילך יפה הילד גדרל העץ גברה ראילר המשפטיס שנשראם פרעל אדגיקטיבי מסמנים דיגמירת ,התהררתר של מצב יהתהורהי )אנתנר יפים ירתר( יפינו יהתהרוהי )היא גדרלה ירתר( גדלה יהתהווהי )הם גברהים ירתר( גבהר בעברית של ימינר הפרעל האדגיקטיבי מסמו תמיד דינמירת ,אך לא בך המצב בלשון המקרא .אם בי בררב המקרים מסמן הפרעל האדגיקטיבי
העברית שלני
ןהעברית הקדןמה
55
התהוותו של מצב ,במקרים אחרים אין הפועל האדגיקטיבי אלא אלטרנטיבה סגנונית לשם-התואר: הי אלהי גרלת מאד מה רבר מעשיך הי במשפטים אלו לא מסומנת התהוותר של המצב אלא מסומן קירמו של מצב סטטי הי גדול מאוד מה רבים מעשי הי בלשון ימינו לפנינו שתי דדביס להבעת הדינמיות בפדופוזיציות שיש בהן דעיון תיאורי: א .למשפט שנשואו שם-תואר מתוסף פועל המיוחד לסימונה של ההתהוות: הילד נעשה יפה מכנה זה הוא שקוף סמנטית ,שבן כנגד שני פרדיקטים :האחד היות מישהו יפה והאחד התהזותו של הדבד ,לפנינז שני מדכיבים תחבידיים: נעשה ו-ימה. ב .במשפט מועמד כנשוא פועל אדגיקטיבי ,המכיע את שני הרעיונות, על מבנה זה ייאמד ,שהוא שקוף פחות סמנטית ,שכן כמה דעיונות מגולמים כו כמלה אחת, הלשון האנגלית יודעת כעיקר את הדדך השנייה: He became nice ואין חוק קכוע כאנגלית לגזירת פעלים מהארגיקטיכ ,אס בי בנגד כמה אדגיקטיבים יש כאנגלית פעלים המכיעים הן את משמעותר של האדגיקטיב והן את רעיון ההתהוות. עתה יקל עלינו להשוות את הלשון המקראית ללשוננו ,העברית המקראית אינה יודעת בדרך כלל לבטא את הדינמיות בפדופוזיציות אדגיקטיביות .הדרך האחת ,היא השימוש בפועל מיוחד למימוש הדעיון של ההתהוות ,אינה דווחת במקדא .רק במספד קטן של משפטים יש פועל כזה: יישערה הפך לבן" )ויקרא יג ,כ( והדדך השנייה ,השימוש בפועל אדגיקטיבי ,אינה תד משמעית .אמנם רוב הפעלים האדגיקטיביים יתפרשו לנו במסמנים התהוותו של מצב, אך כפי שככר ראינו ,עשוי הפועל האדגיקטיבי להתפרש גם כסימון המצב הסטטי .זאת הסיבה לכן ,שפסוקי מקרא רכים הם דו-משמעיים. יישמנת עבית כשית" )דבדים לב ,טו(
S6
אוניברסיטה משוררח
משפט כוה מתפדש על",די פדשנים ככולל כתוכו סימון להתהוות - נעשית שמן ,ונעשית עכה ,...אך משפט זה מתודגם גם כאילו נאמד בו: אתה שמן ,אתה עבה. יחס סמנטי כדוד למדיי קיים על-פי"דוכ כין צודות כניין ייקל" לכין צודות הכניינים ייפיעל"ו"ייהפעיל .',בעכדית שלנו מסמנת הצודה בכניין ייקל" התהוותו של המצכ ,וצודות הכניינים ייפיעל" ו"ייהפעיל" מסמנות גדימת המצכ: הילד נדל = יהתהווהי )הילד גדול יותד( האיש הגדיל את השולחן = האיש גדם לכך .שהתהווה המצכ, שהשולחן גדול יותד האיש ייפה את החדד = האיש גדם לכך ,שהתהווה המצכ, שהחדד יפה יותד מעיון כפעל,ם דכים ,כגון הפעל,ם הגדיו ו"-םה ,עולה שאין לחזות מדאש מתי תיגזד הצודה המסמנת גדימה בבניין ייפיעל" ומתי בבניין ייהפעילי' .וכך אין צודות שני הבגייגים יוצדות בדדך כלל ניגוד של משמעות .אך יש מקדים שבהם בא שודש אחד בשני הכניינים ,ועקב זאת נוצדה דיפדנציציה במשמעות הוא הגדיל את השולחן הוא גידו בעל ,חיים ודומים לכר היחסים הסמנטיים בעבדית המקדאית ,אלא הם שונים בדבד אחד ,שכבד עסקנו בו :צודת בניין קל אינה מסמנת בהכרח התהוותו של דבד. מעדכת !את שבה יש ניגיד במשמעות בין צודת בניןייקל" לבין צודת כניין ייהפעיל" נחלשה הדבה עקב תזוזה במשמעותם של פעל,ם לא מעטים בבניי! ייהפעיל .',פעל,ם דבים בבניין זה איגם מסמנים עוד גדימת מצב אלא את התהוותו ,וכך התחסל בהם הניגוד הסמנטי בין שני הבניינים הילד החוויד האיש העשיר משפטים אלו אינם קוכעים ,שמישהו החוויד את זולתו או שמישהו העשיר את זולתו ,אלא מישהו נעשה חיווד או עשיד .אר בדוד הרבד, שכאשד מושלם הפועל במשל,ם שמני הוא מסמן גדימה: הוא העשיד את חבדו יהתהווהי )הוא שחוד( והשווה :הוא השחיד הוא השחיד את הקדש = הוא גדם לכך .שייתהווהי
העברית שלני והעברית הקדימה
57
)הקרש שחרר( היחס הצררני שבין צררת בניין ייפיעל" לבין צררת ייהתפעל" קשרר בדרך כלל עם הרפלקסיבירת: הרא ייפה את החצר = הרא נרם לחצר להירת יפה ירתר הרא גרם לעצמר להירת יפה ירתר הרא התייפה רבךשיעררר של הטהר עשה עצמר טהרר. אך גם יחס סמנטי זה הלך רנחלש .שתי סטירת עיקרירת חלו בפעל,ם אדגיקטיביים בבניין התפעל: א .למשמערת הצרררת בבניין זה נרסף מרביב נרסף: האיש גרם לבך שיתהרוה המצב שאנשים האיש התחלה יחשבן שהרא חרלה רכן :האיש התחכם = האיש גרם לכך ,אר ניסה לגררם לכך, שיתהררה המצב שאגשים יחשבר שהרא חכם. במשמערת זאת יש עדיין רפלקסיבירת ,אך בנרסף על כך ש באן ביטרי למחשבתר של הזרלת. ב .צןררת בניין התפעל איבדר את סימרן הדפלקסיבירת .בך הדבר בלשוננר ,רכך הדבר גם בלשרן המקרא: נערריר התחדשר .הדיר התייבש רפעל,ם אחרים ראין שיערדר של המשפט ,שהדיר גרם לעצמר שייבש ,במקרים אלר געשר צרררת התפעל זהרת במשמערתן עם צרררת כניין ייקל": חדיר יבש. חדיי חתייבש אין לנר מחקר הדן במידת השימרש למעשה בפעל,ם אדגיקטיביים בלשרננו אנו ,התרשמרתנר היא ,שיש סרפרים המשתמשים כשתי האלטרנטיבות ,פרעל אדגיקטיבי ,רלעומתר שם-תראר רפרעל עזר המסמן את ההתהררת ,זה בצד זה .יש כרתבים המבריל,ם בכך בין כתיבתם בררח לשרן המקדא לבין בתיכתם בררח לשרן חז"ל. בלשרן הדיברר הרלך ראובד השימוש בפעל,ם אדגיקטיבייס .אין אנחנר שרמעים ברחרב משפטים כגרן :ייהיא יםחה" ,אלא שרמעים :ייהיא נעשחה יםהיי .תמרנת דבריס זר ערלה אף מעירן בלשרנן של דמרירת המדבררת לשרן דיברר בספררת החדשה .ייתכן שסיכת הדבר היא התגבררת המבגה המקרבל בלשרן חז"ל ,רייתכן שאין לפנינר אלא השפעה של לשרגרח זדרת ,שרררח בהן השימרש בפעליס מירחדים לסימרן ההתהררת ,ראין בהן מערכת סדררה רקברעה של פעל,ם אדגיקטיביים. מערכת דרמה מקיימים הפעלים המביעים מצב רגשי. להבעת המצב שמישהר מרגיש הרגשה מסרימת משמשיםבלשרגגר אגר
58
<l
ינינרסיטה משידרת
שבי מבבים
תחביריים:
האנשיםשמחו האנשים הרנישו שמחה במבנה הראשון מאופיין הרגש המסוים בפועל עצמו ,בנשואו של המשפט ,ואילו במבנה השני כא כנשוא פועל המסמן הרגשה בלשהי, והרנש הספציפי מסומן בשם"עצם ,משל,מו של הפועל. העברית המקראית יורעת רק את הררך הראשונה. מכיוון שאין הפעל,ם המביעים מצב רגשי מסמנים עשייה ממש ,לא נצפה שבמקביל לצורות ייקל" תבואנה צורות להבעת הסבילות או הרפלקסיביות .בפעל,ם אלו מתפקרות צורות בנייןיינפעלי' ,כשהן ישנן, תפקיר אחר .הן מביעות את הכניסה למצב הרגשי .הצורה היסורית בבניי! ייקל" מביעה בדרך כלל מצב סטטי ,הימצאות במצב של הרגשה ולא את המשמעות של דינמיות .בהודאה זאת באים פעל,ם מבניין יינפעל" הוא נכנס למצב של בהלה ,או פחד גדול הוא נבהל הוא נכנס למצב של בהלה דבה ,או פחד גדול הו < Iנבעת מאוד הניגור הצורני שבין צודות בניין ייקל" לבין צורות הבניינים ייפיעל" ו-ייהפעיל" מביע אף כאן ,כבפעל,ם האדגיקטיביים ,גרימת המצב: האיש גרם לכך שחברו ירגיש שמחה האיש שימח את חברו האיש גרם לכך שחברו ירגיש עצב האיש העציב את חברו גם באו איו לבניינים ייפיעל"ו"ייהפעיל" תפקירים שונים במערכת. מן הר <Iוי לבחון את מעמרו התחבירי של המשל,ם הבא במקרים רבים < Iחרי פועל המביע מצכ רגש' .בין כצורתו הבסיסית ובין בצורתו בכניין המסמן גרימת המצב. ה <Iיש שמח בסמד החרש. ה <Iיש שימח < Iת חברו בסמד חדש. ה <Iיש העציב את חברו בבשודה דעה מרכיב תחבירי זה מביע את הגורם הלא-רצוני למצכ הדגשי .שיעורו של המשפט הד <Iשון הו < ,Iשהספר החרש עורר ב <Iיש את מצב השמחה. גרימה !את <Iינה מתבטלת עקב הביטוי לגרימה רצונית ,יזומה ,זו המובעת בצודות מבניינים ייפיעל"ו-ייף;פעיל ,',והמשפט השנ' .שיש בו צורתייפיעל" מתפרש לנו כך: ה <Iיש גרם לכך ,שהספר החדש יעורר בחברו הרגשת שמחה היחס שבין הגרימה-הרצונית לכין הגרימה הלא-רצונית מקכיל ל,חס
הענרית שלנו והענרית הקדומה
59
שב'ן שת' הגר'מות במשפט: הא'ש שבר את החלון בפט'ש וש'עורו :הא'ש שבר את החלון ,ולמעשה הפט'ש שבר את החלון. הקשר ב'ן הרבר'ס הוא בך :הא'ש גרס לבך שהפט'ש 'גרוס לבך, שהחלון 'ה'ה שכור .ומכ'וון ששת' הגר'מות שוגות באופ"ן :האחת ה'א גר'מתו של העושה ,והשנ"ה ה'א גר'מתו של המכש'ר ,לא נוכל להעמ'רן כעמרות תחכ'ר'ות מקכ'לות: יהא'ש והפט'ש שברו את החלון ובך גס לא ייאמר האיש והספר החרש שימחו את האיש.כשימוש זה כמשל,ס המב'א את הגורס הלא-רצונ' שוו'ס לשון 'מ'נו ולשון המקרא .ורווחיס כלשון המקרא משפטיס כמשפט'ס: אג'לה בישועתך )תהל,ס ט ,טו( והוא כטח על צרקתו )יחזקאל לג ,יג( ושיעורס :ישועתך גורמת ל ,להרג'ש גילה צרקתו גורמת ל' להרגיש ב'טחון. עקב תזוזות בלשוו עשו"ס יחסי המשמעות שנרונו כאן להיטשטש. נשווה את המשפטיס: ו .האיש פחר מחברו .2החבר הפחיד את האיש .3האיש פחר מן הכלכ .4הכלב הפחיר את האיש. משמעותו של משפט ו ברורה :המלה חברו מסמנת כמשפט זה את הגורס הלא-רצוני .לא מסומן כאן שהחבר 'זס את המצב הרגשי .משפט Zיתפרש בררך כלל כקובע ,שהחבר גרס גרימה רצונ'ת לפחרו של האיש .משפט ' 3תפרש כמשפט ו .והנה משפט ,4שכמותו רווח'ס בלשוננו אנו ,עשוי להיתפס ביוס כמכיע ,שהכלכ עורר את פחרו של האיש מבל ,שהכלכ 'זוס זאת .אס כן משפטיס 3ו 4-עשו"ס להיתפס כיוס כסינונ'מ"ס .ומן הראוי לברוק ,מה ה'קפה של התופעה הזאת. מכל מקוס בע'קרו של רבר הפעל,ס המביעיס מצב רגשי מק"מיס מערכת סרירה למר" של צורות ומשמעו'ות.
פרק טי
המרורסיס רצרררת הפרעל
צורות יקטול המקראיות באות בשלוש צורות משנה: א .צורת העתיר הרגילה :אבתוב ,אלך ו-ארבב ב .הצורה המבונה מבחינה צורנית יייקטול קצר" ומבחינת המשמעות ייררך הפיקור" :יהי ,יקם ויצו ג .הצורה המבונה מבחינה צורנית יייקטול ארוך" ומבחינת המשמעות ייררך המש Kלה" :אסררה ,ננתקה ,אשירה ו-אקימה. עיון בצורות ה Kלטרנטיביות ,בפי שהן מופיעות בהקשר ,מעיר על בך, ש Kין הן ור' Kציות סגנוניות גרירא .הצורות יייקטול הקצר" ו·יייקטול ה Kרוך" הן צורךת מור Kל,ות ,המסמנות את רצונך של המרבר ביחס לפעולה .צורת העתיר הרגילה ה' Kניטרל,ת באשר למור Kל,ות. נפתח עיוננו בצורת ה"יקטול הקצר" .נשווה את שני המשפטימ: יייקים הי רברו" ) Kו :הי יקימ רברו( יייקמ הי רברו" המשפט הר Kשוו מציין פעולה שתתרחש בעתירK .ין הפועל שבמשפט זה מביע את התייחסותו של המרבר לפעולה. המשפט השני ,לעומת ו Kת K ,ינו ב Kלצייו שפעולה מסוימת תתרחש, Kלא הו Kמסמו שהמרבר ממריץ Kת הזולת לעשות מעשהו ,או מביע מש Kלה מהוולת ,שזה יפעל כמסופר במשפט. כך גמ יתפרש הניגור שבין המשפטימ: Kיש לא יר Kה בכל ההר )רוגמא ברויה( ייוגמ Kיש Kל יר Kבכל ההר" )שמות לר ,ג(. בכמה פסוקים במקר Kבאה הצורה המכונה יייקטול קצר" מבל ,לסמו את המשמעות הנתלית בררך כלל בצורה ז Kת .ערות יש בכך .שמערכת
העכרית שלנו והעכרית הקרומה
61
המודוטים ,זו המב'עה רצון באמצעות צורות הפועל ,בחלשה בבר בעברית המקרא'ת, דרך היי'קטול הקצריי מוצאת ב'טו' צודבי רק בפעל,ם מבזדת עייו, מגדרת ל"י ובפעלים בבב"ן הפעיל ,ברוב הפעל,ם אין צורה מיוחדת בזאת ,היפרדותן של צורות קצרות בקבוצת פעל,ם אלו היא תולדה של צד פוביטי משותף ביב'הן ,בדי לעמוד על תבא' התקדמותן של צורות מיוחדות של יייקטול קצרי' ,עליבו לע"ן עיון הטטור' במודוטים של העברית, הניגוד המקורי בין צורות עתיד רגיל לבין צורות יייקטול קצר" היה בק'ום או באי-קיום של תנועה טופית בצורה הפועלית: יבת!= Iיבתב הצורה בעלת התנועה הטופית ה'תה צורת העתיד הרגיל ,ואילו הצורה מחוטרת התנועה הטופית ה'תה צורת יידרך-הפ'קודי' ,היי'קטול הקצרי' ,נ'גוד צורני וטמנטי דה ק"ם עד היום בלשון הערב'ת ,ניגוד צורני דה התחטל בעברית בשלבי התפתחותה הקדומים ,בשלב מטו'ם של הלשון נשלו התבועות הקצרות הטופ'ות ,השפעתה של נש'לה פוניטית זאת חיתח חרבח מעבר לפוניטיקח .שינוי זה השפיע השפעח עצומה על מערבות דקדוק'ות מרבזיות ,שבן בתבועה הקצרה הטופ'ת טומנו בעבר הרחוק נ'גודי משמעות ותפקוד חשוב'ם ,מן הראו' להדביר באן את ענ"ן ה"יחטותי' ,בעברית הקדומה נטת"מו שמוח-העצם באחת משלוש התנועות הקצרוח ,i.a.uודאת בתלות במעמדה התחבידי של המלה ,היתה זאת מערבת שט'מנה את תפקידו התחב'ר' של שם-העצם, יחטות אלה ק"מות עד היות בערבית הטפרותית: ~לן;~ I :ל~ ~Iל~ והנה עקב נש'לת התנועות הטופיות בעברית חוטלה מערכת היחטות, ואבדו הצ'ונ'ם לתפק'דים התחביר"ם של שמות-העצם .במשפטים רכ'ם התהוותה עקב נש'לה זו דו-משמעות ,שכן במשפט'ם עבר"ם ,שאין כהם טדר מלים קכוע ועומד ,אבדה ההבדלה כ'ן נושא המשפט לכ'ן מושאו, ודאת לפני שהמלה ייאת" התחילה לתפקד לט'מונו של המושא, נשילת התנועות הטופ'ות ח'טלה גם את הנ'גוד הצורני שכ'ן עתיד רג'ל ועתיד קצר ,ניגוד שנתלה בקיומה או באי-קיומה של תנועה :לאחר שנשלה התנועה הטופית בצורות העתיד הרגיל ,הן הפכו לכעין עת'ד קצר ,עתה עלינו להשיב ,כ'צד שדדה הבחגה בין שחי צורות העתיד במקצת מן הפעלים, בצורות מגדרות ע"ו ולייי ,ובן בצורות בנ'ן ייהפעיל ,',מצוינת בטקטט
62
<t
ונינרסיטה משוררת
המקראי ררך ייהעתיר הקצר" לא בציון המקורי ,תנועה/חוסר תנועה, אלא בציון משני שהוא תולרה של המצב הקרום .בתקופה קרומה של הלשון לא באו תנועות ארובות בהברות סגורות .לפיבך לא נתק"מו תנועות ארובות בצורות העתיר הקצר ,שבן הן היו מחוסרות תנועה סופית ,והן נסת"מו בהברה סגורה .בצורות העתיר הרגיל נשארו התנועות הארובות .שבן הברתן האחרונה היתה פתוחה: עתיר רגיל'יקום 'יקם -עתיר קצר בתקופה מאוחרת יחסית פעל חוק אחר והפך את תנועת Uהקצרה בהברה המוטעמת לתנועת ,0ובבך נתקבלה הצורה יקם. אם בך .הניגור הצורני המקורי אבר מן הלשון ,אך בבמה קבוצות של פעל,ם נוצר בתקופה קרומה ניגור משני:יקרם/יקם ,וזה הוא הניגור הבא בלשין המקראית .באמור ,ניגור משני זה אינו בא ברוב הפעל,ם .רבר זה היה בורראי סיבה עיקרית לטשטושיה של מערבת המורוסים בולה, מה יש בלשוננו מניגור צררני סמנטי זה? ניגור לשוני זה אינו ק"ם בלל בלשוננו אנו ,וזאת גם בפעל,ם שבהם ק"מת הברלה בין ררבי הפועל בעברית המקראית .בה זרה לרוברי העברית הברלה זו ,ער שהם רואים בצורות האלטרנטיביות שבלשון המקרא ניגור סגנוני גרירא. גם הניגור שבין העתיר הרגיל לבין העתיר הארוך הלך ונעלם מן העברית ,הסיבה לבך לא ה"תה חוקי הגה אלא התבלות סמנטית .הברל סמנטי התלוי בניגור צורני עשוי להתבלות עקב השימוש ,ומה שהיה בלשרן בתקופה אחת הברל צררני המסמן משמערת ,הופך להיות הברל סגנוני. לא תמיר עקבות ההיחלשות של צררה מצורות הלשוו הו היעלמותה מן הלשון .לפעמים רווקא השימוש המרובה בצורה מסוימת עשוי להעיר על התרוקנותה ממשמעותה המקורית .יש אשר מבנה לשוני ממשיך להופיע בלשון ,אך הוא מאבר את היחס המסוים למשמעות, בך קרה בצורות ה"עתירהאררךי' ,בגוו :אלבה ,אבראה ,אשירה, בטקסים שונים של המקרא משמשות צורות באלה להבעת משאלה, רצונו של המרבר לפעול: ייאשירה להי בי גאה גאה" )שמות טו ,א( ייאשירה נא לירירי" )ישעיהו ה ,א( ייננתקה את מוסרותימו" )תהל,ם ב ,ג( במשפטים אלו איו המשפט מספר ,שפעולה מסוימת תיעשה בעתיר,
ה~,ברית שלנו והעביית הקיומה
63
Kל Kשהמרבר מב'ע בהם Kת מש Kלתו K ,ת רצונו .לעשות את המעשה. והנה ע'וו בטפר נחמ'ה ,שהו Kמטפר' המקר Kהמאוחר'ם ,מעלה עוברות מאלפות ב Kשר לש'מוש בצורה מ'וחרת ד Kת .נע"ו במשפט'ס: ואש K Kת ה" 1ואתנה למלך )נחמ'ה ב( K , רא.צא.ה בשער הגיא )נחמיה ב יג( במשפט'ס Kלה באות צורות ייעת'רK -רור" בל' לטמו בבך Kת המשמעות המ'וחרת לצורות אלה .הפעל,ם ואתנה ו-אצאה מת"חט'ס באו לדמו ייעברי :ו ' Kן הבעת מש Kלה רלבנט'ת בלל לזמן דה .ומ Kלף הרבר :צורות ייעת'רK -רוך" ב Kות בKן ל,ר וי הנתפטת בוי הה'פור' K .ו ד Kת ,שבלשונו של נחמ'ה משמשת צורה מ'רחרת ד Kת בוור'אנטה טגנונ'ת של צוררת העת'ר הרג'ל .חשוב לצ"ן באו ,של Kתמ'ר נוהג המחבר לעשות בן. בצר צורות ייעת'ר Kרוך" בהור Kת ייעבר" )ל,ר וי הה'פוך( ב Kות גס צורות עת'ר רג'ל ,ו ' Kו להב'ו מרוע בחר המחבר לעשות במקום אחר בך ובמקוס Kחר Kחרת .וגם ז Kת מט'מנ' התנוונותה הטמנט'ת של צורה, קשה להצב'ע על התנא'ס לש'מוש בה. מענ"נת במ'וחר העוברה ,שהמחבר לא השתמש בצורת ה"עת'ר-הארור" במקום ש'ש כו תנא'ם לכר בבתוב הנתפט לנו בהבעת משאלה: נקוםוכב'בו )נחמ'ה ב ,כ( שש'עורו הטכ'ר :הכה בקוםובב'בו. כללו של רבר ,הטקטט של טפר נחמ'ה מע'ר על כך ,שצורת ייהעת'ר הארוך" א'נה מתפקרת עור כצורה המכ'עה מוראל,ות. בלשון 'מ'בו כמעט וא'ן צורה מ'וחרת דאת נשמעת .כך אפשר לומר על לשובבו ,שא'ו בצורת הפועל עצמו ט'מוו למוראל,ות' K .ו דאת ארמרת ,שא'! אבחבו מצל,ח'ם להכ'ע מוראל,רת כלשובבו .אבחבן משתמש'ם ככל,ם לשוב"ס אחר'ס כגו! :הוטפת מלה מ'וחרת להבעת המשאלה: הבה בפעל, או ש'מוש בפועל המב'ע מוראל,ות אב' רוצה לפעול. הש'מוש בצורת ייהעת'ר-הארוך" עברה ,אם כן ,כמה שלב'ם :בתח'לה ש'משה צורה דאת לט'מו! משמעות מ'רחרת לה .אחר כר השתמשו בצורה דאת בל ,קשר למשמעות מטו'מת .לבטוף ,בלשובבו אבו ,אברה הצורה המרוקבת ממשמעות כלל מ!הלשו!. ומו הראו' להב'א כאן רוגמא בולטת אחרת להתבלות טמבט'ת של I
64
אוניברסיטה משודרת
צורה מצורות הלשון .כעכרית המקראית מוכע הכיוון כשתי ררכים: א .כהוטפת לי הכיוון לשם-העצם :ל,ררשל,ם .כ ,כהוטפת הי המגמה כטופו של שם-העצם :צירנה ששיעורו לציין. והנה הדרך השנייה
להבעת המטרה איברה מכוחה
בתקופה מסוימת
של העכרית המקראית .גם כאן אין היחלשותו של מרכיכ לשוני מתכטאת מיד כהיעלמו מן הלשון ,אלא כהופעתו שלא כהוראתו המיוחדת .הטיומת ~ה לא נעלמה ,אלא שהניגוד כגון:צירן/צירנה הפטיק לטמן דכר .הישחקות טמנטית זאת כאה לידי כיטוי כטקטטים שונים כמקרא: ישוכו רשעים לשארלה )תהילים ט ,יח( הנה כלי בית הי מושבים מבבלה )ירמיהו כז ,טז( לוא הרגיש הכותכ של המשפט הראשון שטיומת ~ה מטמנת כיוון, כוודאי לא היה מוטיף לשם-העצם לי כראשה ,ולוא הרגיש כותכו של המשפט השני כן ,לא היה יכול להוטיף לשם-העצםיימן" כראשו ,שכן היה חש כטתירה שכ מבבלה. וקרוב לכך השימוש הטוטה כמלה לשמה כפי רכים כיום: הילד נוטע לשמה העלינו כאן בקצרה את הדרך המורפולוגית ,הצורות האלטרנטיביות של הפועל ,להבעת המודאליות .מן הראוי להעלות כאן גם את הדרך האחרת להבעת המודאליות ,והיא השימוש במלים המיוחדות לכך. בלשון העברית של ימינו משמשות אותנו מלים כגון :ח"ב ,צריר ו-רשאי: האיש חייב ללכת האיש צריך ללכת האיש רשאי ללכת המלים ח"ב ,צריר ו-רשאי מטמנות את יחטו של מישהו אל פעולתו האפשרית של המטומן בנושא המשפט .השוואה של לשוננו אנו ללשון המקרא תדאה ,שהעברית המקראית ענייה באמצעים כאלו להכעת המודאליות .השוואה של טקטט מקראי לתרגומו בלשונות שונות מאלפת מאד .במקרים רבים על המתדגם לחשוף את המודאליות מתוך הקשרו של המשפט ,באין לי ציון לשוני מובהק ,ולבטא משמעות זאת בכליה הלשוניים המובהקים של לשון המטרה .נדגים עניין זה בכמה משפטים: יימכל עץ הגן אכל תאכל" )בראשית ב' ,טז( ייואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" )במדבר
העכרית שלנו והעכרית הקרומה
65
לה ,כח( הכתיכ כמשפט הראשרן איני מפרש מה יחסר של אלהים לאכילה שמריכר כה כאן .הפסוק עשיי להתפרש עקררנית הן כררמה ל אתה חייכ לאכיל ,יהיא עשיי להתפרש כרימה ל -אתה רשאי לאכול .רק הכנתני את העניין עצמר מעניקה למשפט את הפיריש הנכין. המשפט השני נם היא יתפרש לשני פנים: א .אחרי מרת הכהן הגריל חייכ הריצח לשיכ אל ארץ אחיזתי כלומר ,לפנינו חוק המורה על הוצאת אנשים מערי המקלט כמות הכהן הגרול. ב .אחרי מות הבהן הגרול רשאי הררצח לשרכ אל ארץ אחוזתי. גם באן ,רק הכנתני את העניין עצמו מכריעה וקובעת את הפירוש. כתרגים של המקרא לאנגלית על המתרגם להשתמש לעתים קריכות כצירות כגרן Should, May, Canי Has 10 -כערר הטקסט המקראי עצמר אילם כעניין זה. כללו של רכר ,העכרית המקראית עשירה מלשוננו כיכילתה להכיע מוראליות כצרררת הפיעל עצמי ,ואילר לשונני עשירה מן העכרית המקראית כשימיש כמלים מיראליית מייחרית.
פרק "
כו
זזה המשמעית
התזוזה כמשמעותם של פעל,ם היא לפעמים כה גרולה ,ער שאין להכיר כמשמעוח החרשה את מוצאה .הלשון העכרית ירעה שינו" משמעות גרול,ם כתקופת המקרא .כתקופה זו חלו יותר תווזות כמשמעות מאשר כמשך אלפי שנות הגלות. לשון משתגה כאשר משתמשים כה הרכה .לשון משתנה כאשר המשמעות מת"חרת :מלה מתחילה לכטות שטח טמנטי קטן יותר .לשון משתגה כאשר המשמעות מתכללת :מלה מתחילה לכטות כררירות שטח טמנטי גרול יותר ,ולשון משתבה עקכ השימוש המטאפורי, המושאל כה ,שימושי לשון שהיו כתחילה מעשה יצירתי חר-פעמי מתמטרים והופכים להיות מרכיכי לשוןיירגיליםיי .כל אלו הן תופעות של לשון חיה .המשתנה עקכ השימוש כה וכשעת השימוש כה .לשון מתה אינה יורעת עור שינו" משמעות. לא כמקרה אחר ירשה העכרית שלנו משמעות מטוימת אחת של פועל מטוים ,משמעות שהתהוותה כנתיכ ארוך של השימוש הלשוני כתקופת הח"ם של פועל זה .כמקרים רכים ירשנו מן הלשון המקראית חוליה אחת משרשרת התפתחויות כמשמעות. נרגים ענ"ן זה ככמה פעלים ,שהשימוש כהם רכ כעכרית לכל שככותיה. משמעותו של הפועל ישכ היתה בתחילת הרברים הימצאות כמצב פיזי לוקטיכי מטוים .משמעות זאת עולה מן המשפט: והנה עלי ישכ על הכטא )שמואל אי ,רי,יג(. כמשמעות זאת יוצר הפועל ישכ ביגור מטוים עם הפועל עמר .הוא לא ישכ כי אם עמר.
העברית שלנו והעברית הקדומה
ך6
ממשמעות זאת זז הפועל למשמעות הקרובה למשמעות הפועל גר: והוא ירשב בארץ הנגב )ברי כר ,סב( בפי הנראה ,לפנינו שימוש שהוא תולרת השימוש המושאל ,המטאפורי, במשפט כמשפט הראשון ,שבו מסומן המצב הפיזי במשמען תו המושאלת ,שיעורו של הפועל הוא הימצאות ממישכת במקום מסוים. ברגע מסוים בחיי הלשון ,כאשר הושמע משפט כזה לראשונה ,היה זה שימוש מטאפורי ,אבל מן העיון בלשון המקרא עולה ,שלפנינו משמעות קבועה של פועל זה. תזוזה סמנטית נוספת עולה מן המשפט: ויקחו אבן וישימו תחתיו רישב עליה )שמות יז ,יב( במשפט הרא יישב על הבטא מובע המצב הפיזי הסטטי .הימצאותו של מישהו על הכיסא .ואילו במשפט האחרון מובעת התהוותו של המצב הפיזיהזה.
הוא גרם לכך ,שהתהווה המצב שהוא נמצא על היא ישב עליה האבן .במשמעות זאת הפועל הוא ייאגנטיי' ,פועל המסמן פעילותו של מישהו .וזאת בניגור למשמעות הפועל שבמשפט הראשון. נשווה עוברות לשוניות אלה לנוהג בלשוננו אנו .הפועל ישב מסמן היום את המצב הפיזי )יישב בניגור לערמר( .בלשון ספרותית רווח אף השימוש כפיעל זה בהיראתי הקריבה להוראת הפועל גר. הוא יושכ בכפר זמן רב אך הפועל ישב אינו רווח לסימון גרימת התהוותו של המצב ,משפט בגון: כשנכנס המורה לכיתה ישבו הילרים ייתפס על ירי השימע כמביע :כשבבבט המררה לכיתה היז הילדים ישיבים ,להבעת הדינמיות ,השינוי במצב ,משתמשים כיום בפועל התיישב, בשנכנם המורה לביתה ,התיישבו הילדים במקומותיהם הולך ונוצר בלשוננו בירול צורני/סמנטי בין הפעלים ישב ו התיישב. תזיזה אחרת כמשמעית משתקפת במשפט: תשב הנערה עמנו) ...בראשית כד ,נה( בפי הנראה ,קרובה משמעות משפט זה למשמעות המשפט: תמשיך הנערה לשבת עמנו כלומר .יש במשמעות משפט זה שלילת השינוי :לא יתהווה המצב שאין היא עמנן. בעברית של ימינו משתמשים להוראה זאת ולקרוכות לה בפועלי עזר
68
ארניברסיטה משרררת
כגיו :מתחיל ,ממשיר ,מבוסיק. תזוזה טמבט'ת קרוכה לתזוזה ז<ות עולה מו המשפט'ם: ו'הורה לעולם תשב )'ו<ול ר ,כ( ו<ותה הי לעולם תשב )תהל,ם קכ' ,ב( כרור ,ש<ו'ו משמעות הפועל כמשפט'ם <ולו קשורה כה'מצ<וותו של מ'שהו כמצכ פ'ז' מטו'ם ,ו<וף <ו'ו המשמעות כמשמעות הפועל גר .כשב' המשפט'ם <ו'ו לפועל משמעות ל,קטיבית :ה'מצ<וות כמקום מטו'ם. כרור לחלוט'ו ,שהמשמעו'ות הרג'לות של הפועל <ו'בו רכקות עם שם-העצם הכ<ו כבוש<ו המשפט השב' ,ה· ...מו העב"ו עולה ,ש<ו'ו <ולו המשמעו'ות<וף של המשפט הר<ושוו. הפועל ישב משמש כמשפט'ם <ולו כמשמעות הקרוכה ל.משיר להיית קIIס: 'הורה לעולם תשב = יימשך המצב ש'הורה ק"מת. וכמל,ם <ותרות :ל<ו 'תהרוה המצכ ש<ו'ו 'הורה ק"מת. כפ'הבר<וה ,הש'מוש כמשפט'ם <ולו הו<ו תולדת הש'מוש כפועל ישב כהור<וה :ה'משכות המצכ הלוקט'כ'. משמעות זו ,ה<ותרובה< ,ו'בה קשורה כלשוו 'מ'בו כלל כפועל ישב. כלשובבו 'וכע המשפט המקר<ו' כמשפט: <ותה לעולם תמש'ך לה'ות ק"ם <וו< :ותה לעולם חתקIIס השרו<ות המצו' כלשובבו למצו' כלשוו המקר<ו מר<וה< ,ום כו,ש<ובתבו בטלבו מן הלשוו המקר<ו'ת רק תלק מן העושר הלשוב' .ושוכ ,ל<ו תמ'ר בטלבו <ות התול,ה ה<ותרובה שכשרשרת. בפבה עתה לפועל עמר ,שכמשמעותו הגלו'ה כ'ותר הו<ו קרוכ לפועל ישב :יש ביניהם ניגוד מסויס: הכס'ס'ת של הפועל עמד ה'<ו ה'מצ<וות כמצכ המשמעות פ'ז'-לוקט'כ' מטו'ם .משמעותז<ות עולה מו המשפט: ול<ו עמר <ו'ש <ותו כהתורע 'וטף<ול <ות'ו )כר<וש'ת מה<,ו( משמעות <ותרת עולה מו המשפט: ו'פתת עזר<ו הטפר ...וכפתתו עמרו כל העם )בתמ'ה ת ,ה( כ<וו ,ככפועל ישב הקרוכ לו .בוטפה המשמעות של גר'מת ההתהוות: העם עשו שהתהרוה המצכ שהם עומר'ם )=הם העמ'רו <ות עצמם(. ש'מוש זה כפועל עמד ט'פוט' לעבר'ת המקר<ו'ת המ<וותרת .בעבר'ת המקר<ו'ת הקל<וט'ת ,הקדומה 'ותר ,משמש לט'מוו הבב'טה למצב
העברית שלני והעברית הקרימה
69
עמירה הפרעל קם. מישהר גרס לבך .שהתהורה המצב שהרא ערמר מישהר קס בעניין רה אין העברית שלנר יררשתה של העברית המקראית המארחרת .משפט בגרן: כשנכנס המררה עמרה הכיתה לא יתפרש בררך כלל כמסמן את גרימת התהררתר של המצכ .כהרראה הרינמית משמשיס ארתנר הפרעל קם והפרעל נעמד )בכנין נפעל(. כשנכנס המררה קמה הכיתה כשנכנס המררה נעמרה הכיתה. בלשרן ימינר יש ,אס כן ,כיררל סמנטי בין עמד ל נעמר. תזזזה סמנטית גרזלה יזתר עזלה מן המשפט: זירא האיש כי עמר כל העס) ...שמזאל כ' ,כ ,יכ( אין משפט זה מביע שהעם עכר ממצב ישיבה אז שכיכה למצב עמירה. כמשפט זה קררבה משמערת הפרעל עמד למשמערת הכוסיק לנרע ,כלומר: גרימת התהררתר של מצכ ,שהרא חרסר תנרעה. בלשזננו נריר שימזש לשזני זה .כלשזננו אנחנו משתמשים בהזראה זאת כפעל,ם נעצר ר-נעמד )כנפעל(: רצתי בעקכרתיר ,רכשראיתי ארתר נעצרתי)אר :עצרתי( רצתי בעקברתיר ,זכשראיתיארתר נעמרתי. שרב לפנינר ביררל צררני/סמנטי .אין אנחנר משתמשים להרראה מסרימת בצררה העמרסה ערמס סמנטי עמד כי אס בצררת בניין אחר. תזוזה סמנטית גררלה ירתר חלה בעקברת המשמעות היכוסקזת התנרעה .התכללות כמשמערת הכיאה פרעל זה לסימרן היפסקות כל פערלה,רלאררררקא תנרעה: ותעמר מלרת )כראשית כט ,לה( ריך שלש פעמים ריעמר )מלכיס ב' ,יג ,יח( ויעמר היס מזעפו )ירנה א ,טו( שיעררם של המשפטים הללר הרא : היא הפסיקה ללרת הרא הפסיק להכזת הרא הפסיק לזערף במשמעזת זאת אין הפרעל עזר פרעל לרקטיבי .עקב התכללרת משמערתז אין הפרעל מסמן כל רבר הקשרר בלרקטיבירת. בלשרן הספררתית של ימינר נתקליס אנחנר בשימרש לשרני זה ,אבל הטיפוסי ללשוננר הרא השימרש בפרעל העזר המשיך.
סך
אוניברסיטה משוררת
נפתלות דדכי המשמעות ,הפעלים ישב ועמד נוגדים זה לזה במשמעותם הבטיטית ,הדווחת ביותד ,והנה עקב תזוזות כמשמעות שני הפעלים נפגשו ,וכמקרים מטוימים הם מביעים דכד אחד ,או קדיב לכך, נעיין במשמעות המשפטים: למען יעמדו ימים רביס )ידמיהו לב ,יד( על כן עמד טעמו בו )ירמיהו מח ,יא( עצת הי לעולם תעמד )תהליס לג ,יא( ובדוד הדבד ,שאין הפועל עמד במשפטיס אלו מטמן מצב פיזי מטויס, לפנינו פועל המטמן התקיימותו של דבר ,או השינוי כקיומו, לא יתהווה המצב שעצת הי לא תהיה עצת הי תעמד קיימת. והנה במשמעות זאת ממש בא גם ,כפי שראיגו ,הפועל ישב, היראה ניטפת של הפועל עמד ,שהיא תילדת התדוקנית המשמעות של טימון מצב פיזי ,היא זו הקשודה בהיותו של אדם במצב של נכונות לפעיל: ויעמד ייקרא אל מערכת ישדאל )שמיאל אי ,יי ,ח( אין משפט יה מטפר שגלית הפלישתי היה שרוי במצב עמידה אי שעכר ממצב שכיבה או ישיבה למצב עמידה ,אלא היא מביע את הנכונית הנפשית של האדם לעשות משהו ,הפועל מסמן את המעבד מן המצב הנפשי שלפני הפעולה אל הזינוק לפעולה, גוון מסוים של אטפקט יש בפועל יה בהופעות שונות שלו בעברית של ימינו ,וכך הדבר במשפטים :עמדתי ללבת ו עמדתי לתת לו את הספד, בהתנהגותו זאת של הפועל עמד קרוב הוא לפועל קם בכתוביס שונים בעבדית המקדאית: ויקם משה ויושיען )שמות ב ,יז( ויקם בלעם וילך וישב למקומו )במדבר כייד ,כה( ואין שיעורו של הפועל במשפטיס אלו ,שמישהו שינה את מצבו ,ועבר ממצב שכיבה או ישיבה למצב עמידה ,וזה אף שיעורו של הפועל קם במשפט: ויקם קי! אל הבל אחיו ויהדגהו )בדאשית ד ,ח( אבל חבמי האגדה בנו אגרתם על פידוש אלטרנטיבי של הפועל .הם פירשי כאך את הפועל כמסמן שינוי מצב פיזי :מעבר ממצב שכיבה למצב עמידה ,הבל ניצח את קין והפילו תחתיו ,התחיל קין צועק מה שצעק ,וריחם עליו הבל והרפה ממנר .מיד קם קיך מך הקדקע והדג את הבל ,לא אחת נבנית אגדה מפירוש פועל ,פירוש התולה בו את המשמעות הקונקרטית הראשונית ,ויאת למדות העובדה שבמקום הנדון משמעות הפועל היא תולדת תזוזה סמנטית ניברת, העיון בפעלים ישב ועמד מראה עד במה עשויים פעלים לשנות משמעותם עקב השימוש בהם,
םרק י"א
פעלים שמסגרתם התחבירית השתנתה
הבלשנות המוררנ'ת מרבה לעסוק ב'חס שבין המשמעות לב' 1המבנה התחבירי .ברור ,שחלק ממשמעותו של פועל אינו מוצא את ביטויו במבנה התחב'רי ,אר ניתוח תחבירי חושף חלק מן המשמעות של הפועל .משמעויות רלבנט'ות לתחביר ,אר יש במשמעות הפעל,ם חלק שהוא מעבר לרלבנט' לתחביר .ובר ההברל במשמעות ב'ו הפועל אבל לבין הפועל שתה אינו קובע בלל את צורתו של המשפט שבו 'בואו הפעל,ם: שם-עצם אבל שם-עצם שם-עצם שתה שם-עצם אבל את ההברל במשמעות בין הפעלים אבל ו-הבין קובע הברל במבנה התחבירי. משפט הבין שם-עצם משפט אבל ולא ייתבן :שם-עצם הפועל הביז יושלם במשפט מושאי בגון: הילר הבין כי הוא הצל,ח בבחינה ולא ייתבן בלל משפט בגון: ה'לר אבל בי רורתו תסע שכן יש במשמעותו של אבל מה שמוגע אחר'ו משפט מושא'. לעתים קרובות רומז לנו המבגה התחביר' על קבוצת פעל,ם מסוימת הראויה לבוא בו ,וזאת בגלל היחס שבין צר סמנטי משותף לפעל,ם לבין המבנה התחבירי .כר הרבר במבגה: מקור שם-עצם פועל שם-עצם במבנה זה יבואו הפעל,םציררה ,שידל ,ביקש ,שבנע ואחר'ם:
72
איניברסיטה משוררח
ה<וישציררה <ות תברר לגשת לשם. בדימה לזה :המבנה התחבירי:
משפט שם-עצם פרעל שם-עצם הר<ו המסגרת התתבירית הר<וריה לפעלים סימר ,הגיר ,היריע ,בישר, <ומרר<ותרים: ה<ויש סיפר לתברר בי המררה הגיע לכפר. <ום כך הרבר ,עשויה השתגרת המסגרת התתבירית של פרעל להעיר על שינוי כמשמעותו< .ום פרעל כ<ו כשככת לשרן <ותת כמבנה תתבירי מסוים ,וכשכבת לשון אתרת במכנה <ותר ,יש ככך ערות כרררה לתזוזה במשמעות ,רל<ו קשה ל<ותר <ות השרבי במשמעות הרלבנטי לשוני בתתביר. בררן עתה בכמה פעלים שמסגר.יrס התתבירית<וינה אתת. הפרעל הרים רוות מ<וור בלשרן משמערתו של הפרעל הזה כרררהלבר: הר<ו מסמן שמישהו ברם להתהרותו של מצב ,שעצם מסרים יהיה במקרם גכרה ירתר מן המקרם שבר היה לפבי הפעןלה.ר~קי'~ור ,פרעל זה מסמן גרימת מצכ לרקטיכי. כמשמערתר ז<ות הפרעל הרא רר-מקומי :שבי מקרמרת שמורים ליר הפיעל לשמרת עצם .רכמלים <ותררה :שבי שמות-עצם מהררים את מסגרתר התתכירית: דיך הריס את הכיסא
על פרעל זה יי<ומר ,שהוא דר-מקרמי מכתיבת התתכיר )וכניסרת אתר: הפועל דו-ערכי( ,אך יש לו שלרשה מדכיכיס סמבטיים שמבייס :זה המתייתס לעושה הפעולה ,זה המתייתס לעצם המוז) וזה המתייתס למקום שבר יימצא העצם .אתד מן המדכיכים הסמנטיים אינר ממומש כדרך כלל מימרש תתכירי ,שכן הרא מגרלם כפועל: ריר גרם שהתהררה המצכ שהבסא דרד הרים את הכסא כמקים גביה. פרעל זה ידע תזרזרת כמשמערת ,ותזוזות אלה מוצארת ביטרין כמסגרת התתכירית שלו .נעיין כמשפט: כל זהכ התררמה אשר הרימו להי )כמדכר לא ,בכ( הקררכ ל :הם הרימר זהכ להי מ<ותר שמשפט כגון הם הרימי זהב הרא משפט שלם ,עשרי המשפט שהוכא כ<ון להיר<וות גדול ממידותיו התתכיריות של הפועל .ואכן המשלים הברסף כאן איבו רלכבטי כלל לפרעל ,ששיעררר :שיבוי מצכו הלוקטיכי של עצם.
העכרית
';;..לני
יהעכיית הקדומה
73
לפנינו תהליך תחבירי מרכזי בלשון .יש אשר לפועל שבמשפט יסחפח מרביב תחבירי שאינו רלבנטי לפועל .אלא הוא מרכיב של משפט נוסף שהיה ראוי לבוא אחר המשפט הנרון .במקום לומר: הס הרימו את הוהב ,והס נתנו את הזהב להי 'יאמר: הס הרימן את הזהב לה'. המשל,ם להי אינו רלבנטי לפעולת ההרמה )= גרימת השינוי הלוקטיבי( אלא לפעולת הנתינה .וחוק הוא :באשר שני משפטים מחוברים זה לזה שויים בנושא ובמרביב תחבירי שמני ניסף .והם נברל,ם במרביב שמני אחר הרלבנטי לפועל השני .עשוי זה האחרון להסתפח למשפט הראשו!. ובך הרבר במשפט: הוא בנה בית והוא עשה שלננו יחיה ביח ובאן התוצאה :הוא בנה בית לבנו ושיעורו :הוא בנה בית יגרם בבך שלבנו יהיה בית. וכך הרבר ברוגמאות הבאות: מן המשפטים :הוא אסף את הילרים ,והוא עשה שהם יהיו חכורה על,זה נובע :הוא אסף את הילדים לחכירה על,זה מן המשפטים :הוא חילק את העוגה והוא גרם )עשה( שהחלקים יהיו לילדים ניכע :הוא חילק את העוגה ל,לדים וכך ייאמר בלשוננו כיום. בלי ספק ,כאשר אחרי פועל יכוא מרכיכ שמני נספח )הראוי לכוא אחרי פועל אחר( ,אנחנו מרגישים ככך .אנחנו בדרך כלל יודעים יפה מהי המסגרת הראייה לפועל ,ולפיכך אנחני מסוגל,ם לזהות את המרביב הנספח .אך יש אשר מרכיב נספח כזה נעשה רגיל אחרי הפועל ,ואנחנו מתחיל,ם לראותו חלק ממסגרתו הקבועה של הפועל. מטגרת מירחבת זאת ,בשהיא קבועה ,מעידה העד היטב ,כי חלה תזיזה במשמעותו של הפועל. וכך הרבד בפועל הדים .שאנחנו רנים בו באן .משנעשה המבנה המורחב הם הרימו את הזהב להי שגור בלשון ,נתפס הפועל הדים כפועל ראטיבי ייתלת מקומיי' .כפועל המסמן גדימת בעלות :מפועל המסמן שינוי מצב לוקטיבי גרידא הוא הפך להיות פועל המסמן נתינה לזולת .בדרך בלל אין המשמעות
74
('/יביברסיסה משיררח
הראשונית של הפועל נעלמת בליל ,המשמעות הראשונית עשויה להיות חלק מו המשמעות החדשה ,ובר בווראי נתפט המשפט הנרוו בתחילה: הוא נתו את הזהב להי בהרמתו, אר גם שריד בזה עשוי להיעלם ,ואבו ייתבו מאור ,שהמשפט הנרוו לא יתפרש בלל במטמו שינוי מצב לוקטיבי ,ואין שיעורו של הפועל, בהופעתו ואת ,אלא :הוא נתן את הרבר למישהו ,מגבלה מטוימת שיש לפועל נתינה זה היא תורשה מן המשמעות הראשונית ,לא ייאמר: יהוא הרים את הטרגל לחברו יש בפועל הוים ,בשהוא פועל ראטיבי )פועל נתינה( ,התייחטות לנתינה שהיא מעשה נבבד ,ובר ייאמר: הוא הרים תרומתו למוטד ומאלף מאר :שם-העצם תורמה הגזור מו הפועל הזה מטמן נתינה ,ואיו בו בלל משמעות של הגבהת דבר, ובר רשאים אנחנו לומר ,שמטגרתו התחבירית המורחבת של הפועל הוים מעידה עליו שהוא נשתנה במשמעותו, וחייבים אנחנו להרגיש שוב הדגש היטב ,לא תמיד זובה משמעות נטפחת להיהפר לחלק ממשמעותו של הפועל :לא תמיר הופר מרביב תחבירי נטפח לחלק ממטגרתו הקבועה של הפועל ,ודוגמא בולטת לבר: וירקעום ציפוי למזבח )במדבר יז ,ו( ששיעורו :הם רקעו אותם )=את המחתות( ועשו אותם ציפוי למזבח, המרביב הנטפח יציפוי למזבחי לא הפר להיות מרביב קבוע במטגרתו התחבירית של הפועל ,משמעותו של הפועל ויקע לא נשתנתה עקב הרחבה תחבירית זאת, לאור עיוו זה ייקל עלינו לעמור על התזוזות במשמעותו של הפועל הקריש ,פועל זה ,שהוא פועל גזור-שם"תואר ,לא טימו בתחילה אלא גרימת התהוותו של מצב ,שמשהו יהיה קדוש ,בפי הנראה ,לא היה פועל וה נברל בתחילה מהפועל הקרוב לו קיוש, אי גרם שהתהווה המצב ש-בי קדוש, אי קידש/הקדיש בי במשמעותו זאת יבוא הפועל במטגרת של שני שמות-עצם :הוא דו"ערבי ברמה התחבירית; והנה אחר פועל זה בא לפעמים מרביב תחבירי לא צפוי ,מרביב שאינו רלבנטי למשמעותו הבטיטית של הפועל: גם אתם הקדיש המלר דוד להי )שמואל בי ,ח ,יא( המרביב להי הוא מעבר למה שנתפט במטגרת התחבירית ההולמת את הפועל הקריש ,ברור הדבר ,שמרביב זה מורה ,שמרובר באו בנתינה ,אר שאלה היא ,אם לפנינו מרכיב נטפח שאינו קשור במשמעותז של הפועל,
העברית שלנו והעברית הקרומה
75
ושיעורו של המשפט: המלך רור הקריש אותם ונתנם לה: או שמא מרביב זה הוא במשפט זה מרביב אינטנרלי של המבנה התחבירי הראוי לפועל ,ואם בך משמעותו של הפועל במשפט זה אין בה: המלך רור הקריש אותם. ולפנינו פועל נתינה שיש במשמעותו נוון בלשהו ממשמעותו הבטיטית הקורמת .ואב! התלבטו מתרנמים אם לתרגם פועל זה במשפט בזה בפועל sacrifiedששיעורו עשה את מישהו קרוש ,אי בפועל ,give ששיעורו נתינה לזולת. בעברית של ימינו הרברים ברורים :יש בירול טמנטי גמור בין הפעלים קירש ו-הקריש .הפועל בבניין ייפיעל" מסמן את המשמעות המקורית, הקשורה בשם-התואר שממנו נגזר הפועל ,ואילו הפועל בבניין ייהפעילי :הקריש ,מסמן נתינה לזולת .באומרנו, המשוררת הצעירה הקרישה לו את הספר אין אנחנו חשים עור במשמעות, המשוררת עשתה את הטפר קרוש אלא שמשמעותו של המשפט נתפסת לנו קרובה ל, המשוררת נתנה לו את הטפר ברגשי הוקרה, נרגים תזוזה במשמעות עקב התרחבות המטגרת התחבירית בפועל נוטףי הפועל אטף הוא פועל "לוקטיבי-טימטריי :הוא מטמן גרימת המצב ששני עצמים יהיר זה עם זה .מבנה סימטרי
יכרנה משפט ,שאם
קריאתו מימין לשמאל היא אמת ,גם קריאתו משמאל לימין היא אמת: ילר אי יעםי ילר בי הוא מבנה סימטרי ,שכן אם אמת הרבר ,שילר אי הוא עם ילר ב :אמת הרכר ,שילר בי עם ילר א: במשמעותו זאת של הפועל אטף הוא יכוא כמסגרת תחכירית של שני שמות עצם ,והשני שבהם צורתו צורת רבים: האיש אסף את חכריו. זאת המטגרת הרווחת ,שכה כא פועל זה הז בעכרית המקראית והן בעברית של ימינו. והנה פועל זה ירע תזוזות ניכרות כמשמעותי .כמשפט: ואטפתו אל תוך כיתך )רכרים ככ ,ב(, שבו אין שם-העצם השני כא בצורת רכים איכר הפועל את משמעותו המקורית ,ומשמעותו קרוכה למשמעות המשפט:
76
אוניברסיטה משוררת
והבנטת אותו אל תוך ביתך משמעות זאת עשויה להיות תולדה של משפט בגון: אטפת את הילדים לתוך הבית שבו לפנינו מדביב גטפח ,לתזך הבית ,שדבד אין לו עם משמעותו המקודית של הפועל .ושיעודו של המשפט: אתה גרמת לבך שהילדים 'ה'ו זה עם זה והבאת אותם אל תוך הבית. העובדה ,שבמשפט שהובא באן מ ~Qר דברים נא שם עצם בצודת יחיד, במקום בצורת רבים ,מעידה על כך .שאין במשפט הזה משמעות נטפחת גרידא ,אלא שמשמעותו של הפועל נשתנתה .הוא הפך לה'ות לפועל תלת-מקומי ,כד'ן הפעלים המטמנ'ם הבאת דברים למקום מטוים. במשפט המקרא': הכטף ...אשד אטפו שומרי הטף מאת העם )מלבים בי ,בב ,ד( לפנ'נו מרכ'ב הרלבנטי לפעלים המטמנים לקיחה: שומרי הטף לקחו בטף מאת העם קשה לקבוע כיום ,אם לפנינו משמעות חדשה של הפועל אטף ,משמעות של פועל לקיחה ,או שמא לפנינו מרביב תחביר' נטפח ,שאינו רלבנטי למשמעותו של הפועל. מכל מקום .כאשר אנחנו מבנ'ם מישהו כיום בשם אטמן ,אנחנו מתכוונים בכך לקבוע ,שפלוני הוא הבעלים של דברים מטו'מ'ם. ודומה הדנר בשם-העצם מזרן ,שא'נו מביע בדרך כלל ,שפלוני אלמוני נורם לדברים מטו'מ'ם לה'ות לא זה עם זה ,אלא הוא מביע, שפלונ' אלמוני נזתן לזולת ביד רחבה .ולפנינו תולדה בדורה של מרכ'ב נטפח שהפך להיות חלק ממטגרתו הקבועה של הפועל מיזר. כך מע'דים מננים תחביר"ם על תזוזות במשמעותו של פועל.
פרק י"ב
משימרש מרשאל בלשרן למשמערירת קברערת חדשרת
לנגר עינינו מתרחשים תהליכי לשון היוצרים עוכרות לשון חרשות. אחר התהליכים הפעילים כיותר כלשוו הוא היווצרותם של מכני לשון חרשים עקכ שימוש מושאל כמלה או כצירוף לשוני. נכהיר כאן כקצרה מושג דה ,שימוש מושאל כלשון. כאשר מישהו מצכיע על כחורה צעירה ומכנה אותהכIרח ,הוא טוטה טטייה לשונית כרורה מו הלשון הרגילה ,שכן כהגררה המילונית של המלה כIרח אין קכיעה ,שכחורה היא פרח .כשהמרכר טוטה טטייה כדאת מהרגלי הלשון המקוכלים ,אין הוא חפץ ליצור ככך שיכוש או מטייה .זי סטדיה יזומה הבאה להאיר דבר מסוים כעןלם הארה חרשה. שימוש מושאל כמלה יש כו השוואה כלתי מפורשת כין שני רכרים. ארם השומע שימוש כדה כמלה כIרח ישאל את עצמו ,מה הם הצררים השווים כין כIרח לכין בחדרה ,שהכשירו טטייה לשונית דאת" .אמר על כן ,ששימוש מושאל כלשון מתמקר כמשותף כין שני רכרים מושווים ומתעלם מן המפריר .השימוש המושאל ,השימוש המטאפורי כלשון, הוא חי כל זמן שקיים אצל השומע והקורא מתח כין המשמעות הרגילה של מלה לכין המשמעות המושאלת .מתח טמנטי דה ,שהוא תולרת כגירה כטימון הנורמלי של רכרים ,הוא מיטורות השימוש האמנותי כלשון· לא ככך אנחנו מכקשים לעטוק כאן .אנחנו מכקשים לעטוק כאן כהתהוותן של עוכרות לשוניות קכועות עקכ השימוש המטאפורי כלשון .מטאפורה ,עשויה להצליח ,להשתגר כלשוו ,וכעקכות דאת להתמטר .הצלחתה היתרה של מטאפןרה מכיאה למותה .היא חרלה
78
אוניברסיטה משודרח
לחיות מטאפורה והמלה ,שהשתמשנו בה בהשראת חרגע שימוש אמנותו חורג ,מקבלח משמעות חרשה קבועה .לוא בך חיח במלח נורח שהוזברה באן ,היתה חמלה זובה להגררה חרשה במילון :נורח היא בחורה צעירה. מה שקורה למל,ם קורה גם למבנים תחביריים שלמים .משפט שלם עשוי לשמש בפי יוצרו שימוש מושאל ,מטאפורי ,ושימוש מושאל זה עשוי להתאבן ,להתמסר תוך השימוש בו ולזבות בבך במשמעות חרשה. נעיין במשפט של,רתו בשימוש מושאל: הוא נתן עיניו בספר משפט זה בנוי לבאורה במתבונתם של משפטים מקראיים מקובל,ם בגון: אבל שרה העיר ...נתז בתובח )בראשית מא ,מח( ושיעורו: הוא שם אח האובל בתוך העיר בלומר :לפנינו פועל הראוי לסמן גרימת מצב ,שרבר יהיה במקום בלשהו .אבל לא יחו שיעורו של חמשפט שאנו רנים בו באן .בווראי אין המשפט מביע ,שמישהו נטל את עיניו ושם אותם בספר .זה השומע משפט זה קולטו במביע משהו קרוב ל: הוא חסתבל )מתוך ערגה( בספר לא קשה לשער ,ביצר הפך פועל הראוי לסמן נרימת הוויה לוקטיבית לחלק מניב המסמן הסחבלוח מחרך ערגה .המבע החרש נוצר עקב התאבנותה של מטאפורה .נשווה לנגר עינינו סיטואציח לשונית זאת: ארם מספר לזולתו על מישהו ,שחוא נתן עיניו בספר .הקולט משפט זח יבינו תחילה במבוון למשמעות הרגילה של הצירוף ,משמעות של גרימת מצב לןקטיבי -פיזי מסוים .חטטייה מן חמקובל תעורר את השומע לבקש במשפט בוונות אחרות .בבקשת החצרקח לשימוש הסוטה במשפט יתעורר המתח ה מטאפורי .שומע ישאל ,מה הרמיון בין הפעולה חפיזית המטומנת במשפט לבין הבוונה הטתבלות עזה. מטאפורה זאת הצל,חה ער ברי בך שהיא נעשתה שגורה בלשון ,ועם בך אבר ממנה המתח המטאפורי .בך נוצר ערך מילוני חרש יינחן עיניים בי' ,פועל חרש שהוא ניב .במשפט שאנו רנים בו אין עור שלושה מרכיבים שמניים חיים:
הרא נתן עיניו בסנור אלא שניים: הרא נתן עיניים ב סנור אם נמיר במשפט זה את המלה עיניים בשם עצם אחר יתבטל הניב
העברית שלנ,
,העברית הקרךמה
79
רהמשפט יחזרר למשמערתר המקררית: הרא נתן את המטמנת בטפר רמביררן שבבך תשתנה המשמערת ברלה ,נקבע שאין המרה זאת אפשרית כלל .ראם בך אין המלה עיניים מהירה מרכיב תחבירי במשפט וה. נע"ן להלן במבנים תחביר"ם נרטפים ,שהמבנה שלהם הרא תרלרת שימרש מרשאל במבנה המקררי.נשררה את המשפטים: הרא עמר על רעתר הרא עמר על הרצפה המשפט השני מטמן מצב פיזי מטרים .המשפט הראשרן ,הררמה לר במרביביר ,לא ייתפט כלל במטמן מצב פיזי .השימרש במלה דעתר במשפט הראשרן יהיה הרמז הראשרן לכך .שאין לפנינר הבעת רעירן לרקטיבי .דעת אינה מקרם שבר אפשר לעמרר .השרמע משפט זה יתפרט ארתר בקררב במשמערתי למשפט: הרא התעקש אר :הרא טירב לשנרת את דעתר. המשפט שאנר דנים בר הרא נטרל מתח מטאפררי .שרמער אינר מבקש לגשר בין המשמערת המבררנת לבין המשמערת המקררית .הרא מרצא במשפט זה פרעל שהרא ניב: עמר על דעת רשרב ,ההרכחה שניב כברל לפנינר היא בבך ,שאין להמיר את המלה דעת בשם-עצם אחר ,שבן נטירן המרה זה יהררט את משמערת המשפטברלר, ריחזירר למשמערת שללרקטיבירת. לא בך תפט את המשפט זה ששמע ארתר לראשרנה .אין טפק ששרמע זה הזדעזע כאשר שמע טט"ה מתמיהה זאת מן המקרבל רמן ההגירני; כיצר אפשר לעמרד על הרעת? רהרי דעת אינה רבר פיזי שאפשר לעמרר עליר .טיררב זה לקלרט את המשפטכפשרטר יעררר את השרמע לבקש את ההצדקה לטטיה הלשרנית ,רכך יררצר המתח המטאפררי .השרמע יפרש את המשפט באילר יש בר :מישהר בה התעקש ,עד שהרא דמה לזה הערמד על משהר רמטדב לזרז ממנר .בדימרי בלתי מפררש זה הרענק לשם-העצם דעת מעמד של בעין דבד פיזי ,הדארי להיזת מקזם עמידה. מביל מקרם ,במילרן שלנר יש עדך עמד על דעת ,שהרא תרלדת מטאפררה מתה. רמן הרארי להתברנן בתרפעה תחבירית נרטפת הקשררה בתהל,ך התאבנרתר של המבנה התחבירי המקררי .בינר"ם מרשא"םירמרר זה בזה ללא הגכלה:
80
אוניברסיטה משוירת
הוא עמד על שרלחני הוא עמד על שילחנה הוא עמד על שולחנכם ולא כר הרכר כמכנה מאוכן שהיא ניכ כמעמד פועל: הוא עמד על רעתי הם עמרו על רעתם אר ל
העכרית שלבו והעכרית הקרןמה
e1
"הוא בילה חמתנו באחיו ולא "אמרו משפטים: "הוא בילה שולחנו באחיו הוא נתן רעתו על הרבר "הוא נתן רעתנו על הרבר ולא ייאמר: "הוא נתן שולחנו על הרבר ולא נתקשה לשחזר בבל אלו את הסיטואציה הלשונית שיצרה את המציאות הלשונית הלא מקורית .ביסור בל אלו שימוש יוצר ,אמנותי, חר פעמי במשפט .שימוש מטאפורי זה התאבן ויצר ניב. נפנה עתה לניב שנוצר זה עתה לנגר עינינו :מצאנו בספר חרש את המשפט: מחר בשעה עשר את מאה אחוז בבית. בל השומע עברית מרוברת יבין משפט זה היטב .זה המבקש לשמור על הלשון לבל תשתבש יעיר על השימוש הסוטה בצירוף מאה אחוז במשפט זה .אך לא זה ענייננו באן .לנו חשוב לעמור על בך ,שאין רינו של הצירוף מאה אחזז במשפט זה ברינו במשפט: מחר יעלה המחיר במאה אחוז הרבר עולה מן העוברה ,שאין להמיר את המלה מאה שבצירוף שאנו רנים בו בשמות מספר אחרים: מחר את שלושים ושניים אחוזים בבית בפי שייאמר :מחר יעלה המחיר בשלושים ושניים אחוזים. וברור הרבר :מאה אחז ,שבמשפט הנרון אינו בא במעמר שלושים אחוז ובמעמר מאה תמזחים. ימחר בשעה עשר את מאה תמז'ים בבית מעיון זה עולה ,שהצירוף מאה אחז ,אינו מתפקר באן בצירוף חופשי של שם-מספר ושם"עצם ,אלא כניב בבול במעמר מרביב לשוני אחר .ולא קשה לגלותו: מחר כשעה עשר את בזזדאי כאן ולא יקשה על,נו לחשוף את ררך התהוותו של הניכ .הצירוף מאה"אחז, בא לבטא וראות מלאה כרכר ,וראות שלמה כדבר .והשלם הריהו מאה"אחז ,של רבר ,מכל מקום בלשון הדיבור מאה"אחז ,הוא ביזדאי. ררך האנלוגיה הלשונית מי ירע? האם לא ייתכן שניב וה שהעלינו כאן ייצור בעקבותיו ניב דומה לו בגון: מחר בשעה עשר את חמישים אחוז בבית ואם יקרה הרבר ,תהיה משמעות חמיזוזים אחז ,שבמשפט לא מחצית מן הזוזלם אלא קרובה למשמעות המלה אזלי.
82
<יוןנינרסיטה משרררת
כר יוצרת הלשון שעה שעה מציאות לשונית חרשה :לשון ציורית מושאלת מתאבנת ומתוכה נוצרים ניבים כמעמר פעלים.
פרק י"ג
תצררה חרשה בושרן הריברר
לשוו הריכוד של ימינר ירצדת עוכדרת לשונירת חדשרת ,חלקו מכוח התפתחות פנימית ,וחלקן בהשפעת לשונות אחדות .בלשו העוטק בלשון הריברר מוצא את עצמו מיד כעולה על שדה-מוקשים; נם אם הוא מבקש לתאר את המצוי בלשון רלא לעטוק בשאלות הנורמטיביות מתי תופעה לשונית כשרה ,ומתי מן הראוי לא להשתמש בה ,אין הוא יבול להימלט משאלות מביכות אלה. בלשון הריבור יש תופעות לשוו מובהקות שבהן היא נברלת מן הלשון ההיטטורית ומן הלשון הטפרותית בת-ימינו .אין באן הבוונה לשניאות ולשיבושים העול,ם יום-יום בריבור .איש לא יכריז על שיבושים אלו, שהם מהווים מערכת לשונית של ממש .כוונתנו כאן לתופעות שהפכו עקב השימוש בהן לטטנררטים מקובל,ם ,לכעין חוקים לשוניים. עמדנו כאן על התהוותם של אונרים חרשים בלשון .והנה בלשון הריביר משמש אוגד חדש ,והוא שונה בהופעתו מן האוגרים המקובל,ם בלשון הטפררתית: אלוהים זה דבר ראשון )בנימין תמיז( בולוניה זה לא עיר )חנוך ברטוב( מה שאיו לנו זה כטף )משה שמיר( )משפטים אלו לא נלקטו ישירות מלשון דיבור אלא מיצירות טפרות, שבהן ביקשו הטופרים לשים לשון דיבור בפי גיבורי היצירה(. בכמה מהמשפטים מצטמצם השוני בהשוואה לעברית הטפרותית בחילוף זה במקום הרא .לכאורה ,לפנינו רק אונר חרש ,אבל יש באן תופעה מהותית יותר .בחלק מן המשפטים אין האונר מרתאם לנושא המשפט .לא "אמר בלשון הדיבור:
84
<t
ונינרסיטה משוררח
בולוניה זו לא עיר בולוניה זה לא עיר בי אם: אפשר לומר .שהתפתחות זאת היא טבעית לנמרי .ההתאם בין האונד לבי! הנושא נמו: הדם הוא הנפש הוא ,בפי שראינו בדיו! קודם ,אנברוניזם .הוא שואב מ! התקופה שבה היה שם-הנוף לא אונד אלא נושא ממש ,והמשפט היה משפט ייחוד. ההתאם בי! האוגד לבין הנושא הלך ונחלש בלשוננו בגלל העובדה שלא הורגש עוד טעם לבך ,שב! המבנה הפטיק להיות משפט ייחוד .לשון הדיבור הביאה את התהליך לטופו. תופעה לשונית מעניינת קשורה ביצירת משפט טתמי בלשו! הדיבור. פלא הוא המשפט בהקשר :אמש טיילתי ברחוב דיזננוף והוא היה ריק לגמרי; פלא הוא. הוא משפט טתמי .שם הנוף הרא אינו מתייחט במשפט זה למצב קונקרטי ,למשהו מטוים ,אלא הוא מתייחט התייחטות בללית לטיטואציה או למדובר .משפט זה שונה בבך מ! המשפט: אני מביר את דוד .הרא פלא משפט ,שבו שם-הגוף מתייחס לשם-העצם ירי ,שהועלה בהקשרו של המשפט הנדון. הלשון האננלית יודעת להבדיל בי! שני טיפוטי משפטים: He is a wonder It's a wonder והנה גם לשון הדיבור שלנו מבדילה בין משפט שנושאו שם-גוף המתייחט התייחטות קונקרטית לעצם לבין משפט שנושאו הוא טתמי. אני מביר את דוד .ו iוא פלא רחוב דיזנגוף היה ריק לגמרי .זה פלאו הזא מתייחט לעצם קונקרטי ,רזה מתייחט התייחטות בללית לטיטואציה או למדובר. ההבדל אינו מצטמצם בבך :הנושא הטתמי יבוא בצורה זו :זה )ולא בצורות ז ו-אלז( גם ליד שמות-עצם ממין נקבה וגם ליי שמות-עצם ברבים: זה פזעל,ם חביבי ידידים שלנו )חנוך ברטוב( אני מהרגע הראשון אמרתי שזה שרייים )חנוך ברטוב( זה האחים בוראשווילי )בנימין תמוז( )ושוב ,לפנינו לשון ייבור בפי ששמו אותה טופרים בפי דמויות
העברית שלנו והעברית הקדומה
85
ביצייותיהם(. טופיים בתמוז ,ביטוב ושמיי מבייל,ם הביל היטב בי! הגושא הטתמי זה המיוחי ללשון הייבוי לבין הגושא הטתמי הדא המשמש בלשון הטפיותית ובלשון התקגית. גיגים עגיי! זה במשפטים המושמים בפי ימויות שוגות בטפי ייפצעי בגיותיי של חגוך ביטוב: עדבדה היא איש לא " א. ובאילו לא אני הרא. טעדת גדדלה היא. משפטים אלו הושמו בפי ימויות המיביות עביית תקגית או גבוהה. היום זה שלרס ב. זה לא אנגלית זה אתה? משפטים אלו הושמו בפי דמויות המיביות לשון דיבוי גמוכה. אין טפק ,שלוא גאמיו המשפטים שבקכוצה אי על,-די דמויות המדביות לשון דיבוי גמובה היו המשפטים מקבלים צויה: זה עובדהן זה אגין זה טעות גדולהן שאלה זאת באה ל,די ביטוי גם במבגה מורכב יותי ,שגטוע בו משפט טתמי: אשתו היא שגימה לבך דוד הרא שגתן ל ,את הספר במשפטים אלו יש משפטים טתמיים: ר -דרד חרא אשתר חיא ובולט הדבד בתיגומם של משפטים אלו לאגגל,ת: I,'s david ... , I,'s his wife ... והגה בלשון הדיבור תובע הסתמיות שבמשפטים אלו במלה זה זה דיד שגתן ל ,את הטפי. בלשון העיתוגות מבוצע משפט מטיפוס זה בדיך המושפעת מן האנגלית: היה זה דוד שגתן ל ,את הספי במשפט זה מסומן זמן ייעבייי הן במשפט הטתמי עצמו :חיה זה דדד ...והן במשפט הזיקה :נת! ל ,את הטפי .במשפט העבדי הקלאסי מובע במשפטים מטיפוט זה הזמן רק במשפט הזיקה:
86
K
וניברסיטה משוררת
דוד הוא שנתן... תופעה אחדת המיוחדת ללשון הדיבור ,שהפכה לסטנדרט לשוני בלשון זו ,הוא ריבוי המלים הבאות במעמד מאוד. בעברית ,כבלשונות אחרות ,יבוא אחדי שם-תואר ואחרי נשואים מסרימים אחרים מרכיב תחבירי המסמן את דרנת התכונה ,את דרנת הרגש וכוי: הוא חכם מאד הוא חכם למדיי מספר המלים הבאות במעמד מאוד קטן בעברית בהשוואה לאננלית. בלשון הדיברד של ימינו מחויבות המלים הבאות במעמד זה .חלקן בה רווחות במעמד זה ,עד שאין אנשים מרגישים בתזרזה התחבירית והסמנטית: הוא די חבם הוא מספיק חכם המלים די ומספיק ,שהוראתן הבסיסית היא סימון הכמות ,הפבו כאן למרביב תחבידי המביע את דרנת הרגש ,או התכונה .מלים אחרות לא זבו עדיין לשימוש מקובל במעמד זה ,והן נחשבות עדיין לתופערת של לשון נמובה ,לא נכונה: אבא שלי נורא מסבן הוא כזה מסבן איר היה חם היוםן המלים נורא ,כזה ו-איר באות כאן במעמד המלה מאור. תיפעית לשרן אלי ,ירבית כמיתן ,מעלית את שאלת הנירמטיביות .יש טיענים ,שמכייין ששימישי לשין אלה אינם על-פי המציי במקידית הקלאסיים של העכרית -לשין המקדא ילשרן חזייל -הרי הם זרויית ייש לעיקדם מן השידש .מה ההצדקה לטענית ממין זה? לשין אינה רק כלי לתקשירת .לשין היא עדר תדביתי .היא מקשרת בין הפדטים שבחברה מסיימת ,היא המצע התרביתי המרכהק המשיתף לבני-אדם ,ייש לה עדר רגשי רב .על כיחה של הלשין כבר עמדר מדינית יממשלית ,שעידדי את חדירת לשינותיהן לארצות זרית .הלשין מעירדת קשרים דגשיים בין אדם לסביבתי יבין אדם לבין הדירית שחלפי .קידם כל עליני להבין את אלי ,שהכלי הלשוני שבי כתיכים נכסי התרכית מקרדש כעיניהם ,יזה הקריטריין שלהם להערכת המותר והאסיר. מצד שני ,אין אנחני רשאים לשחרר את עצמנו גם ממבט אחר .לא
העברית שלבו והעברית הקרומה
87
ניתן לשמר לשון לדודרת .לשרן חיה משנה פניה תוך בדי השימוש בה, ולא נוכל למנוע את הדבר ,גם אם נשקוד על בך ,ובולט הדבד בלשונות שידעו התפתחות נורמלית ,כלשון האנגל,ת :הלשון של ציוטר שונה מהאגגלית של שקטפיר ,והאגגלית של שקטפיד שונה מן האנגלית של בן דורגו .ומדוע לא יקרה הרבד אף כלשוננו אגו? ומאלף בעניין זה העיון כלשון המקרא .לשון זו מהווה לעתים קרובות אטמכתא לתקיגותו של מבע כלשון ימינו .והגה הלשון המקראית עצמה ידעה התפתחות לשונית .בל הצצה בפרק מפרקי הדקרוק מגלה עקברת של טטיות ושיכושים שקגו שביתה בלשון ,והפבו נורמה עקב הופעתם במקרא .והרי עוקרי בללים מדקדוק לשוננו אינם אלא תולדה של טטייה מחרק לשרגי מטיים שפעל כלשון בתקופה מטוימת .עובדה היא ,שגם במקרא יש תופעות שלא נובל שלא לדאיתן בחריגים .יש צררות מקראיות הטוטות מן העדויות העיקריות של לשון המקרא .האם יתידו שומרי הלשון טטיות כאלה ,גם אם הן מצויות בלשון המקרא? האם אנחנו יבולים לקבוע תמיד כפטקנות מהי לשון המקרא האמיתית ,ומהו חריג מלשון זר למרות שהיא בא כמקרא עצמו? כעיה זו קשה מאוד גם לשומרי הלשין הנחרצים ביותר. הדוגמאות הבאות מציגות את הכעיה. מבדילים ביום בין פועלי גזרת לייא לבין פרעלי גזרת לייי )המכיגה לייה(. ייאמר בלשונני מצאנן י-גל,נן .כלשין חז"ל גטפגת גזרת ל"א לחלוטין בתרך גזרת לייי .בלשוו זו ייאמר :מצינן )במו :גל,נן( ולא מצאנן .והנה תהליך הטשטוש בין שתי הגזרות משתקף בבר במקרא עצמו .הצורות הכאות של הפעלים מגזרת ל"א גראות בצורות של גזרת ל''' :לו;ולאת לעתים רק בדימה ל -דנללת .נביו;נ )כנגד:נ.באו;נ( בדומה ל-ג~,ו;נ. הניקיד מגלה את השפעת פועלי ל'''" :ן",אים )בנגד חוטאים( בדןמה ל גןל,ם .ורבות מאור הדוגמאות לבך .ובך יישאל מיר ,מה מחייב אותנו כיוט ,דובריה של הלשין העברית של ימיני? האם אנחנו רשאים לטשטש את ההבדליט המקוריים בין שתי קבוצית פעלים גדולות ,וזאת כעקבות חריגים בלשין המקרא ,או שאין לעשות בן. הדקרוק שלנו הוא אידיאליזציה של המצוי במקרא ולא תצלום של הלשון הזאת .כדרך בלל אנחנו מקדשים לא את המצרי אלא את אשר אנחנו ריאיט במייצג את לשרו המקרא .יהיבן הגבול? באן עשוי מישהו להטתמך על דרבי התהוותם של חוקי הלשון .חוקי הלשון ,גם המרכזיים שבהם ,לא נוצרו אלא בפריצה מן הקיים ומן המקיבל .מה שהיה טטייה מחוק מקובל בתקופה אחת ,הפך נורמה
88
<יוךניברסיטה משיררת
כתקופה אחרת .האם חוק התקצרותן של תנועות הרחק מן הטעם, 'Iקיר1/יקירי ,לא היה כראשיתו של רכר חרינה מן המציאןת הלשונית? ויותר מזה :הרי כל צורותיה של הלשון המקראית הן תולרות של שינויים שחלו כצורותיה של לשון קרומה יותר ,ורק כך מוסכר הקשר ההסטורי כין לשונות אחיות .ברור לנו שאין טענה ממין זה תופסת לענייננו .איש לא יטען שעלינו לנסות ולשחזר כלשוננו את המקורי כיותד .אין אנחנו קשודים כתרבותנו לצורות הקדומות שמהן התפתחו אוצרות התרבות שאנחנו קשורים כהם .כצדק רב יאמרו שומריה של הלשןן ,שהוויה לשונית שקדמה למקרא אין לה דבר לתודעתנו הלשוגית ,ואילו לשון המקרא מקשרת כיגינו לבין שורשי תרכותגו. לא ננסה כאן לפסוק הלכה .כשבלשן מתאר את עובדותיה של הלשון ומפרש אותן ,הוא מסונל להימנע מלערב כעבודתו את רנשותיו .כשהוא עוסק כנורמטיביות ,הוא חורנ אל תחום שיש כו רגשות ומשאלות לכ. לא נאמר כאן אלא ,שרגשותינן כיחס למורשה הלשונית שלנו יעצבו כמירה רכה את התפתחותה של הלשון החיה של ימינו ,גם אם לשון זו כלשון חיה כוודאי תוסיף ותתפתח.
ביבליוגרפיה Kautzsch, E. Gesenius' Hebrew Grammar. 28th Edition Translated by A.E Cowley Oxford University Press , 1910 במי Iחר הסעיפים112-106 • 48 : Driver, S, R. A Treatise on the Use of Tenses in Hebrew. 3rd ed . Oxford 1892 בנר Iיר אבא .ושרז מקרא רושרז חבמים ברבים א-ב יירבירי' 967 ,ו1971 , רובינשטיין אליעזר .המשכו Uהשמני .עירנים בתחביר ימינו ה Iצי הקיביץ המאוחר Iא Iניברסיטת חל-אביב 1968 רובינשטיין אויעזר .הציררף הכוועוי ,עירנים בתחביר ימינר הוצי הקיבוץ המאוחר ואוניברסיטח חל-אביב 1971 הערה :בכללו נאן רק
ספרים הרנים בנישארם שהועלו בספר.